פוסטים אחרונים
- מדינה בחיסון 19/8/13
- לגדול 11/8/13
- מילים מילים...יותר טובות מכל דבר אחר 4/8/13
- ילדי הכאב - בעקות סופר נני, .12.8.2012 13/8/12
- פיצה. השילוש הקדוש. טעימטורף!!!!!!!!!!!! 4/7/12
- ציצים? חסל...הגיע זמן התמ"ל! 25/6/12
ארכיון
צבא ההגנה העצוב שלי
אני בת 19. פנים תמימות. עגלגלה מעט. כמעט אישה. חבר חייל. אני חיילת. מדים ירוקים, עטופים בשבוע שלם של צבא ההגנה לישראל. אני חוזרת מהבסיס אל הבית. נסיעה מפותלת מצפת הרחוקה אל קריית ביאליק האפרורית. כך כל שבוע. כמו לעלות על רכבת הרים ולהגיע אל אי בודד ורחוק. אל הבית. אני נכנסת, נשיקה לאמא. התגעגעתי. "שלום אבא, מה שלומך?"."נו איך עבר השבוע?". "בסדר, משמרות לילה. די כבר בא לי להשתחרר". הם לא יודעים שאתמול הייתי אצל מש"קית ת"ש. כן, ביקשתי שיסדרו לי לינה לא בבית. כי אין בית. סתם דירה שבה גרים איש, אישה ושלושה אנשים קטנים וחפים מפשע. ביקשתי שימצאו לי כל מקום אחר. רק לא שם. אפילו בבית החייל שבחיפה. רק לא שם. בדירת הכאב. אני נכנסת למקלחת, שמה את המדים בחדר הכביסה. יוצאת נקייה אל שולחן המטבח שם ממתינים מטעמים. מכל הסוגים. האוכל של אמא מעורר את קיבתי הרדומה ממזון צה"לי ואני מתיישבת במקום הקבוע שלי בפינת השולחן, ליד הקיר. אבא בצידו השני של השולחן, מולי. אמא מגישה, מסדרת. אני אוכלת. שותקת כמו תמיד. כי אסור לדבר בזמן שאבא מדבר. כן, גם אם את בת 19 ולפני שבוע נפרדת מהבתולין שלך ואת משרתת את המדינה האהובה והמזורגגת, את לא יכולה לדבר. אז תהיי בשקט. אבא מדבר. תסתמי את הפה כי אבא מדבר. את שומעת? רק הגעת עכשיו וכבר יש לך מה להגיד?? תסתמי יא בהמה. שקט. כוס קולה מוטחת על פנים שיצאו מן המקלחת לפני רבע שעה. דמעות מהולות במים שחורים ועצובים. לא שותקת, בסדר? רק הגעתי מהצבא. לא שותקת. טוב? לא בא לי. ומה כבר אמרתי? כמה מילים שבמקום אחר היו צוחקים מהן, מחייכים, מגיבים, עונים, מקשיבים? אבל לא מותק, תסתמי את הפה ותתני לאבא לדבר. אוקי? תשתקי!!!את לא רוצה ? אוקי. לא אבא. לא. לא! קנקן ירוק, מפלסטיק, כולו מלא במיץ שאמא הכינה, מוטח על ראש שיצא לפני עשרים דקות מהמקלחת, לאחר שהשיל את מדי הצבא שנלבשו במשך כל השבוע. קנקן ירוק מפלסטיק מוטח על ראש. נשבר על קרקפת רטובה משמפו. כאב זועק ולא נשמע. קנקן המיץ שאמא הכינה. בגלל שלוש מילים, או אולי ארבע, או אולי חמש. אי אפשר לזכור בדיוק כמה. יש דברים שנמחקים מהזכרון. יוצאת מן המטבח, סחרחורת שכמעט הופכת לעילפון. אבל לא. את חזקה. את יודעת כמה שאת חזקה. נכון. החיים האלה הם לא את. נכון. את חזקה. כן, את חזקה. תזכרי את זה תמיד. ילדה יפה וחזקה. אוספת את המדים מחדר הכביסה. לובשת אותם בסירחונם, לוקחת שוב את התיק שלא הספקתי לרוקן. נותנת לאמא נשיקה. דמעה של כאב. דמעה של חמלה על אמא שנשארת שם, על אחים שמבינים טוב טוב מה קורה פה. יורדת לתחנת האוטובוס. ממתינה לרכבת ההרים שתחזיר אותי לצפת. שם למעלה. על ההר. רחוק מכולם. רחוק מהכל.
צבא ההגנה לישראל.
זהו. אני מוגנת.
|
פרופיל
מילים מדברות
תגובות (22)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
"קראתי לפני שעתיים ואני לא מפסיק לחשוב על זה".
אתה אדם רגיש ומדהים.
רק לפי השורה הזו, אני יודעת.
אתה חלק ממירקם אנושי וריגשי.
זה מלכותי בעיניי.
תודה.
אני בספק, אבל כמובן מקווה שזה עוזר לך שאת מספרת את זה ככה, אחד לאחד. ואם לא אז תתנחמי בכך שבדרכים שונות ומשונות עזרת לאחרים.
כמו שכבר כתבו לך בתגובות - העיקר לא לאבד את המירקם הריגשי, בלעדיו החיים הם קישקוש.מילים מרגשות כתבת.
קלעת בול יקירתי.
"לחיות בבית מתוך דריכות ומתח, מתוך פחד".
זה בדיוק היה ככה.
מאחלת לך אימהות מלאת אור ואהבה.
תודה שוב.
תודה, אישה יפה.
"עושה טוב לכתוב... אבל רע להיזכר".
כמה חום יוצא מהמילים שלך.
אתה נשמה בעצמך, דורוני.
אתה.
אוהבת אותך מאוד.
וקשה לי עם המרחק הזה.
כמה שמבינה אותך. התחושה הזו של להרגיש מוגנת דוקא כשאת לא בבית, היא תחושה מוכרת. וזה כל כך עצוב. רק היום, כשאני אמא לשני ילדים אני מבינה עד כמה זה היה נורא, לא להרגיש מוגנת, לחיות בבית מתוך דריכות ומתח, מתוך פחד. המקום שאמור להיות הכי בטוח, המקום שאליו מגיעים לנוח, המקום הרך הזה... הוא כל כך מהותי להתפתחות של ילד.
ואת, למרות כל זה, את מלאת רגש, וזה נצחון עצום.
חיבוק, חיבוק חזק.
מתי שתגידי - אני שלך
קשה היה לי לקרוא את זה.... בתור אחד שבמקרה גר איתך באותו בית.
קשה לי להיזכר בזה כל פעם מחדש.
אין לי יותר מדי מה להגיד.. הכל ידוע...עברנו אותם דברים.את אפילו עברת דברים יותר קשים ממני...
ריגשת אותי אחותי.
עושה טוב לכתוב... אבל רע להיזכר
אוהב אותך נשמה.
את נהדרת.
את כוכבת.
מתי העיניים יפגשו?
את לא באמת חושבת שיש לי מילים הפעם, כי אין לי.
זאת אומרת יש לי, המון, אבל לא לכאן. לשיחה ב-עעעע(X4ע).
והתמונה נהדרת!
וכוכב.
חולה עלייך ובריאה ממך בו זמנית.
נשיקות.
פשוט חיבוק, ואת אהבתי הרבה אליך,
ואל מי שגדלת להיות, למרות, בגלל, על אף,
ניסיתי גם כוכב,
אבל אי אפשר שניים ב-24 שעות,
באתי לכתוב בכלל שנקרעתי מהתמונה הזו ששמת,
ואז מצאתי את הפוסט הזה,
כל כך מתאים לך להביא את הניגודיות הזו,
צחוק ועצב מעורבים
אוהבת אוהבת אוהבת
תודה לך מלכת הכוכבים.
כוכבת-על את.
לפעמים אין מילים להביע את מה שרוצים להגיד.
חיבוק.
כן. אם הוא בא מאהבה.
תודה יקירי.
כואב להיזכר בבגידה הזאת
החשיפה משחררת, מעלה את הכאב לפני השטח ועוזרת לו להתפוגג
ליטוף עוזר?
תודה.
המון.
הכי.
שרוני,
לא קל לקרוא את מה שאת כותבת, דווקא בגלל שאני באה ממקום כזה שאני יכולה להזדהות איתך במידה מסויימת.
לא קל להעלות על הכתב דברים קשים כאלה, אבל את עושה את זה, וכבר כתבתי לך בעבר - זה מראה על אומץ, על חוזק.
את מדהימה בעיני.
כל הכבוד.
תודה על החום הוירטואלי שאתה משדר.
אתה טהור.
שרוני.. אין לי מילים..
חיבוק, גם אם וירטואלי, הוא לצערי המקסימום שאני יכול להציע כרגע..
הגוף עוד קצת בצמרמורות..
את מדהימה וחזקה, ואין, פשוט אין עלייך, ואל תתני לאף אחד אי פעם לנסות לשכנע אותך אחרת!