אני בת 19. פנים תמימות. עגלגלה מעט. כמעט אישה. חבר חייל. אני חיילת. מדים ירוקים, עטופים בשבוע שלם של צבא ההגנה לישראל.

אני חוזרת מהבסיס אל הבית. נסיעה מפותלת מצפת הרחוקה אל קריית ביאליק האפרורית. כך כל שבוע. כמו לעלות על רכבת הרים ולהגיע אל אי בודד ורחוק. אל הבית.

אני נכנסת, נשיקה לאמא. התגעגעתי. "שלום אבא, מה שלומך?"."נו איך עבר השבוע?".  "בסדר, משמרות לילה. די כבר בא לי להשתחרר".

הם לא יודעים שאתמול הייתי אצל מש"קית ת"ש. כן, ביקשתי שיסדרו לי לינה לא בבית. כי אין בית. סתם דירה שבה גרים איש, אישה ושלושה אנשים קטנים וחפים מפשע. ביקשתי שימצאו לי כל מקום אחר. רק לא שם. אפילו בבית החייל שבחיפה. רק לא שם. בדירת הכאב.

אני נכנסת למקלחת, שמה את המדים  בחדר הכביסה. יוצאת נקייה אל שולחן המטבח שם ממתינים מטעמים. מכל הסוגים. האוכל של אמא מעורר את קיבתי הרדומה ממזון צה"לי ואני מתיישבת במקום הקבוע שלי בפינת השולחן, ליד הקיר. אבא בצידו השני של השולחן, מולי. אמא מגישה, מסדרת. אני אוכלת. שותקת כמו תמיד. כי אסור לדבר בזמן שאבא  מדבר. כן, גם אם את בת 19 ולפני שבוע נפרדת מהבתולין שלך ואת משרתת את המדינה האהובה והמזורגגת, את לא יכולה לדבר. אז תהיי בשקט. אבא מדבר. תסתמי את הפה כי אבא מדבר. את שומעת? רק הגעת עכשיו וכבר יש לך מה להגיד?? תסתמי יא בהמה. שקט.

כוס קולה מוטחת על פנים שיצאו מן המקלחת לפני רבע שעה. דמעות מהולות במים שחורים ועצובים.

לא שותקת, בסדר? רק הגעתי מהצבא. לא שותקת. טוב? לא בא לי. ומה כבר אמרתי? כמה מילים שבמקום אחר היו צוחקים מהן, מחייכים, מגיבים, עונים, מקשיבים?

אבל לא מותק, תסתמי את הפה ותתני לאבא לדבר. אוקי? תשתקי!!!את לא רוצה ? אוקי.

לא אבא. לא. לא! קנקן ירוק, מפלסטיק, כולו מלא במיץ שאמא הכינה, מוטח על ראש שיצא לפני עשרים דקות מהמקלחת, לאחר שהשיל את מדי הצבא שנלבשו במשך כל השבוע.

קנקן ירוק מפלסטיק מוטח על ראש. נשבר על קרקפת רטובה משמפו. כאב זועק ולא נשמע. קנקן המיץ שאמא הכינה. בגלל שלוש מילים, או אולי ארבע, או אולי חמש. אי אפשר לזכור בדיוק כמה. יש דברים שנמחקים מהזכרון.

יוצאת מן המטבח, סחרחורת שכמעט הופכת לעילפון. אבל לא. את חזקה. את יודעת כמה  שאת חזקה. נכון. החיים האלה הם לא את. נכון. את חזקה. כן, את חזקה. תזכרי את זה תמיד. ילדה יפה וחזקה. אוספת את המדים מחדר הכביסה. לובשת אותם בסירחונם, לוקחת שוב את התיק שלא הספקתי לרוקן. נותנת לאמא נשיקה. דמעה של כאב. דמעה של חמלה על אמא שנשארת שם, על אחים שמבינים טוב טוב מה קורה פה.

יורדת לתחנת האוטובוס. ממתינה לרכבת ההרים שתחזיר אותי לצפת. שם למעלה. על ההר. רחוק מכולם. רחוק מהכל.

צבא ההגנה לישראל.

זהו. אני מוגנת.