בבלוג הזה הרשומה הקודמת שפירסמתי לא יצרה סביבה עניין כלשהו, אך בבלוג נוסף שלי היא הגיעה אל העמוד הראשי וגרמה לסערה רבתי...

 http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1442592

חלק ניכר מהתגובות שם היה לא אוהד באופן מיוחד...

 ובעיצומה של הסערה הזו, מבלי לדעת עליה אפילו, אני ירדתי אל המדבר במסגרת של טיול שנתי.

זמן רב מדי עבר מאז הייתי במדבר. זמן רב הרבה יותר עבר גם מאז הייתי בטיול שנתי- בכיתות י"א וגם י"ב העדפתי שלא לצאת לטיולים השנתיים, כך שהפעם היה הטיול עבורי בבחינת תיקון בהבדל היחיד שהפעם הייתי מורה.

אך גם לטיול הזה יצאתי ברגשות מעורבים כיוון שהיו אלו תלמידי שכבת ט`, שאת רובם ככולם לא לימדתי ולא הכרתי. תלמידי הכיתות שלי (שכבת ז`) רצו מאוד שאצא עמם אך הדבר לא נתאפשר.

תלמידי הכיתה שליוויתי היו זרים לי וביום הראשון לטיול הייתי בעיקר עם  עצמי, על אף שמטבע הדברים הייתי מוקף בעשרות תלמידים ואנשי צוות.

שלא כמו עם ילדים הרי שעם בני נוער לוקח לי זמן מה להיפתח ואני גם שומר, לפחות בתחילה, על ארשת הרבה יותר סמכותית. 

אך ביום השני והשלישי הדבר השתנה לחלוטין, בייחוד לאחר שהצטרפתי אל מדריכת הכיתה (מורה- חיילת) והוספתי הסברים משלי בעיקר על בעלי החיים של האזור.  זמן מה עבר כבר מאז הדרכתי סיורים זאולוגיים והתחושה הייתה מרעננת במיוחד.

בסופו של דבר הוכתרתי על ידי התלמידים למגדיר החיות הרשמי של הטיול, בייחוד בכל הקשור לציפורים (שמהן יצא לנו בעיקר לראות במהלך המסלולים).

המסלולים היו מדהימים ונופי המדבר הזכירו לי עד כמה התגעגעתי למרחבים אלו.

רגע מרהיב במיוחד היה בנקודת התצפית הגבוהה של נחל פרס, כאשר זוגות של מטוסי קרב חלפו על פנינו ולמעשה היו ממש באותו הגובה שלנו, כמעט במרחק נגיעה... 

באחד המסלולים הקשים באופן מיוחד (נחל תמר) נתקענו בשטח עם רדת החשיכה, כיוון שלפנינו היה בי"ס נוסף שהתקדם באיטיות מרובה.

המסלול כלל יתדות,חבלים וסולמות בגבהים של עשרות מטרים מעל פני הקרקע ומכיוון שהמנהלת ומורי השל"ח הנחו את החלק הקדמי (החבלים והסולמות) הרי שאני ואחד המלווים (סבא מושבניק חביב) נאלצנו ליטול יוזמה ולהשתלט על התלמידים בחלק האחורי לאחר שאלו החלו להדחף לעבר מקטע גבוה ומסוכן. ביחד השלטנו סדר ושיחררנו אותם אחד-אחד. כשהחשיכה עטפה את הכל הודלקו מספר נרות והונחו בתוך כוכים בקירות הקניון.

בסופו של דבר ולמעט פציעה אחת של תלמידה שנקעה את ידה במהלך הירידה בחבל הארוך, הכל נסתיים בשלום...

בנחל צין עברנו בקניונים צרים עד מאוד המאפשרים הליכה רק באופן מבודד ובסופו של דבר היינו הכיתה היחידה מכל השכבה שעלתה את כל הכביש בעלייה המתישה אל אחוזת הקבר של בן גוריון בשדה בוקר.

שאר הכיתות חזרו אל האוטובוסים והגיעו בנסיעה.

תלמידי הכיתה די התבכיינו (זה באמת לא היה פשוט) אבל אנחנו, אנשי הצוות, דירבנו אותם עד למדרשה.  

בשיחת הסיכום אמרתי להם שאומנם בתחילה לא הכרתי אף אחד מהם אך כעת איני מתחרט כלל על שהסכמתי לצאת לטיול כיוון שמאוד נהניתי בחברתם והם הצליחו לעשות דבר מה שאף כיתה אחרת לא עשתה.

 באחוזת הקבר, בעת טקס סיום הטיול, ניגשתי הצידה והבטתי אל מרחבי המדבר האינסופיים כמעט המשתרעים הרחק למטה.

בעקבות סערת הרשומה הקודמת בבלוג האחר, שאל שם מישהו האם אני מציע לפחד מהערבים וכי הוא מקווה שינשלו אותי מתפקידי כמורה בעקבות הדברים אותם אני "מלמד". (האם עליי להבין מדבריו כי עליי לספר לילדים שאש כן מכבים בעזרת בנזין, בשעה שהם נכנסים לריבים מיותרים?) . כאשר נכנסתי לרשומותיו הבחנתי כי הוא כתב בין היתר כי בסופו של דבר עלינו יהיה לטהר את "האזור מהערבים (וגם זה יקרה ביום מן הימים בין אם בגירוש או בין אם במוות)"....

באחד מהרגעים בטיול, בעת צעידה בנחל חוורים, הגענו לנקודה הערוץ נשבר בקיר בגובה של עשרות מטרים ובעת שיטפון הופך למעשה למפל אימתני. מדריכה הראתה לנו תמונה של שיטפון כזה שארע בדיוק יומיים לפני שביקרנו שם. באותו הזמן הגיעו לאתר גם עשרות רבות של מטיילות ערביות בטיול מאורגן, שזכו למבטים מאוד משתאים ומלגלגים על אופן לבושן, גם מצד המורים. כמה מהתלמידים אף צעקו בקול מספר הערות גנאי לא מחמיאות...כשאחת המורות היסתה את אחד התלמידים הוא השיב בכעס שאנחנו לא צריכים לפחד מהם.

אמרתי לו שפחד כלל לא קשור לזה- חמישית מאוכלוסיית האזרחים במדינה הם ערבים וכמו שאין זה ראוי לצעוק הערות גנאי לקבוצות אחרות של אזרחים- חרדים למשל, על אחת כמה וכמה אם לא הייתה שום התגרות מצדם, כך אין זה ראוי גם במקרה הזה. 

ואותם מרחבים עצומים של אדמה מדברית שהשתרעו מלוא העין ממרומי התצפית של שדה בוקר, הזכירו לי שוב את דבריו הנפלאים של הרב מנחם פרומן, מתנחל, אב שכול ופעיל שלום ודו קיום- "הארץ הזו אינה שייכת לאף אחד מאתנו, יהודים או ערבים. הארץ הזו שייכת לאלוהים...".

ולאחר סיום הטקס, כשכבר עלינו לאוטובוסים בחזרה אל המרכז, הופיעו להם לפתע עדר יעלים,מטיילים בנחת בסמוך לחניון, על רקע ההרים הצחיחים, והשמש השוקעת הפכה אותם לצלליות מאירות עיניים המתמזגות כל כך יפה עם ממלכת המדבר, כמו שתמיד היה וכפי שתמיד יהיה.