אבל הוא היה מצוין מהרבה בחינות. מצד אחד אני חושב שמצאתי את ה-פסיכי\פסיכיאטר שלי. כי מלבד שהוא בעל תבונה, כמו שאני אוהב ומחפש, הוא הרשים אותי במענצ'יות שלו בקטע של אכפתיות נכונה. בקטע של להזכיר לי שאני צודק באידיאלים שלי ובתחושות החירום שלי. מול העייפות של מערכות ופרוצדורות. וגם אמרתי את זה למדריכה השניה סטייל "זה האיש שאני הולכת להתחתן איתו".
מצד שני, הפסיכי שלי העלה היום בסוף הפגישה משהו מעניין. דרך שונה לגמרי מהדרך שלי לראות ולנווט את החיים. ואני סקרן ורוצה למצות את זה ואותו ובכלל הוא כן מבין אותי ומעניק לי ממה שאני לא רואה. החסירון היחיד שלו הוא שהוא צעיר. אין לו את התבונה שהיא תולדה של שנים שהופכת אנשים לגדולים בעיניי מהריחוק הדזה מהחוד של ההתרחשויות שמראה על בגרות אמיתית. לא מזוייפת ומחופשת. ואולי זה רק פוזה טובה ומשוכללת וכל האנשים ללא יוצא מן הכלל הם ילדים קטנים כשהם מגיעים למצבי עימות. אבל לך תדע ותקבע. חייבים להמשיך ולתת צ'אנס ולבדוק אדם אדם שמעניק לך תחושה שהוא בעל שאר רוח וגדלות. כמו הפילוסופים שהיו מלווים נסיכים על מנת להכשיר אותם לתפקידם המסובך וכבד האחריות. :)
לו רק היית איתי באמת. מייד אחרי הפגישה. חולקת איתי הכל. נותנת מחוכמתך. זוללת את הבשר העשיר שאני מייצר. לא מפספסת אף תבונה ואף ניצוץ תמונת סיטואציה מגאלומנית.
יש בזה משהו משעשע. אני מחפש את הנסיכה\המלכה-האם באחת ואת המנטור כדי להכשירי לתפקיד הרם מכל.
אבל אני באמת מרגיש שאני צריך את זה. שתמיד הייתי צריך את זה. שיש בי את הכל. מאז ומתמיד. פשוט החסמים ברגש. האינטנסיביות שחונקת וממעטת כל כך את הרגעים של צלילות רגועה ובטוחה בעצמה. שיודעת את התשובות. יחד עם האמת על השגיאות ומה צריך לעשות הלאה.
מעניין אם לצ'רצ'יל היו כאלה. וההיסטוריה לא ידעה לדווח עליהם.
מעניין כמה אנשים הרגישו שנועדו לגדולה מאז שהפך האדם לתבוני וכמה מהם באמת התממשו אל תוך קטליזטור ענק לקיום האנושי.
מבחן אמפירי מבחן אמפירי מבחן אמפירי.
מעניין כמה אנשים אני מצליח לשכנע עם חלוקת תחושות הייעוד הגדול שלי. כמה חושבים בליבם שהתחלקתי על השכל ובכלל כל הפוזה המרושלת שלי או הבכלל-לא-כריזמטית-מספיק עושה עליהם רושם הפוך.
מעניין כמה אנשים הוכיחו לרוב האנשים שהכירו אותם במהלך חייהם בדיוק ההפך. שלא ראו בכלל בזמן ההיכרות שום ניצוץ לגדולה אפשרית.
כמה ילדי כאפות צמחו אל גנדי ומרטין לותר קינג. |