כשהייתי בגן: 1. גלית, תני לי מה שאת מחזיקה ביד, תודה, את לא מקבלת אותו בחזרה, החרמתי לך. 2. גלית , קומי מיד ועימדי בפינה. 3. גלית, למה דחפת את אסנת? את לא יכולה לשחק יפה? 3. את לא שותקת לשניה... 1. גלית, מדוע קיבלת הערה ביומן? 3. ביום הורים הבא רוצים לשמוע שאת יושבת יפה בשיעור, בלי להכניס עפרונות לאף ובלי להתנדנד על הכיסא... 4. גלית, את מרגישה טוב? למה את שותקת כל כך הרבה....
ובתיכון: חמישה מורים מתחילים לגדוש את איזורו של אבי שנכנס לחדר מורים, בכדי לספר לו על עלילותיי. מורה אחד למתמטיקה אומר לו שאני היחידה שנכשלה בבוחן, ואני? אחחחח את הפיצוץ הזה לא אשכח כל ימי חיי, אני נעמדת מול המורים ואבי ואומרת כך: "אולי אתה אחלה בן אדם, אבל אתה אפס של מורה, ודאי שאני היחידה שנכשלתי, ההורים שלי לימדו אותי לא להעתיק במבחנים" ואני קמה, אומרת שלום לאבא ולמורים ועוזבת את חדר מורים שוקק הדיווחים מן השטח שמכוונים אלי ולמחדליי ומבינה שמסגרות ואני כנראה שלעולם לא יוכלו לדור בכפיפה אחת....גם הצבא מבין עד מאוד ...אפילו כפעמיים, שקצונה ואני לא חברים טובים, חרף היכולת הלא ממומשת... ובכלל, להיות ילד בשנות השמונים, בתקופה שלא כל ילד שני הוגדר בראשי תיבות לועזיים שהביאו לשלל הטבות והקלות, לא היה פשוט, היה דווקא די מבאס ולא פחות מצריך תיקון איד, אגו ושלל תחושות אישיות לא סימפטיות.... אולי אילו הייתי מקבלת כותרת, היינו פותחים תומאס דולבי ההיפרקטיב ואני מקהלה של קול א', ב' ועוד מליוני קולות חדשים נוטפי איי די די, איי די אייג' די ועוד כמה אותיות שהיה להם שימוש על ידי. מצטרפים? כנסו לקישור השיר המצורף, בכל זאת פוסט שלם היה פרומו בעבורו. ואתם: כל שוברי החלונות בבית הספר, שוברי המוסכמות והכלים ועוד כמה שוברים מדופלמים שלא כוללים שוברי לבב ואיברים פנימיים ושוברי קופות וחלונות ראווה של בוטיקי יוקרה בשעות לילה מאוחרות, צ'טרפו אלינו, יהיה שמייח. |