צלצול הטלפון העיר אותי משלוותי המדומה. דומה היה לשריקתו הצורמנית של הקטר, טרם יציאתו מהתחנה. ידעתי שמעבר לקו ניצב לו הסוף. התחנה הסופית נותרה מאחור וכעת עמדתי בפני מסע, שאין בו את התקווה שיש ברוב המסעות. המכונית נסעה בקצב מוטרף. בסיבובים שלחתי מבט בראי והבטתי בדמותי משחקת בהגה בסתמיות תהומית. שוב אותו חניון. שוב אותה חנייה מקוללת. עשרה שקלים ועוד עשרה שקלים ועוד עשרה שקלים. השגרה המתנגנת שבמוות. הדלת נפתחת והנה אני ולפניי אתה. ואני מביט בך ואתה בוהה דרכי. צעד קרב. רגע העובר בן רגע. אני קרב ואתה מתרחק. אני מתיישב על מיטתך, נזהר מהחוטים הסובבים אותך. מנסה שלא להפריע לדממת המוות. ואתה מרגיע אותי ואומר לי שהזמן הגיע. ואני מביט בך. אני נע קרוב עד הפכתי לחלק מעיניך. חלק ממחשבותיך האחרונות. ואתה מניח ידך האוהבת על ראשיו. קרירות נעימה עוברת בעורפי. אתה מחייך ואני עוצם עיניי ובוכה.
הכאב הופך, בסופו של דבר, לצורך יומיומי. אני נשען עליו מרגע אחד למשנהו. מנסה לרדת לשורש הכאב ולאחוז בו בשתי ידיי. וישנם הרגעים בהם לכאב אין כל זכר. וברגעים שקטים אלו אני נזכר בך. ואת עצמי אני שואל, איפה הכאב כשהוא באמת נחוץ." |