בדרך כלל אני לא תופסת את עצמי כטיפוס חרד (דכאוני – כן, חרד – לא). מנגד, אני זהירה בצורה חריגה, לא עושה כלום שסטטיסטית עלול להיות מסוכן (חוץ מלרכב על סוסים). יותר גרוע, אני כמעט לא לוקחת אחריות על כלום ואני פאסיבית באופן קיצוני. פאסיביות קיצונית נגרמת, אומר דאונז כיוון שאנחנו משתמשים בטרנס הפחד.

טרנס הפחד, אומר דאונז, מתחיל מכך שאנחנו אומרים לעצמנו חזור ואמור שמשהו נורא עומד לקרות, שהעולם מפחיד בטירוף, שאנחנו טועים בכל מה שאנחנו עושים. הפחד לוחש לנו מה עלינו לעשות. העצות שלו הן לכאורה לטובתנו אבל למעשה הוא גורם לנו לאבד את כל בטחוננו העצמי. לא נוכל להצליח, אומר דאונז, עד שלא נדע מתי אנחנו מונעים לפעולה על ידי הפחדים. רק כשנהיה מודעים לכוח של הפחד עלינו נוכל להחליט האם לנהוג לפי עצתו או לנהוג אחרת למרות עצתו.

בין יתר האמיתות שדאונז מונה לנו על הפחד (למשל שהוא רק בראש שלנו, שהוא קשור בקטסטרופות מדומיינות, שכולם מרגישים פחד אבל לא כולם פועלים על פי עצתו ועוד) הוא טוען שהפחד גורם לנו כל הזמן להטיל בספק את היכולת שלנו להתמודד עם טראומות ובמשך הזמן גורם לנו להפוך לאותם יצורים חסרי אונים שאנחנו מדמיינים שאנחנו. הוא גורם לנו לפקפק בכשרונות שלנו ובמערכת ההדרכה הפנימית שלנו.

אמנם נכון שאין לנו שליטה על כל מה שקורה ודברים קשים עלולים לקרות, אבל להתמודד עם הפחד זה לומר לעצמנו שנעשה את המיטב שאפשר בכל מצב. דאונז מציע תרגיל מחשבתי: לדמיין את המצב הנורא מכל שיכול להיות ולראות שגם עם מצב זה נוכל להתמודד. בוורסיה דומה של תרגיל זה נתקלתי בספרה של ביירון קייטי והוא הפך לאחד מתרגילי החשיבה המרגיעים ביותר מבחינתי. ואולם, יש הבדל מהותי בין הגירסה שאימצתי מקייטי לגירסה של דאונז. מה שבדרך כלל אני עושה הוא לדמיין שגם המצב הנורא ביותר הוא לא כל כך נורא ושיש בו גם נקודות אור. דאונז, לעומת זאת, מציע גירסה אקטיבית יותר כי היא מצריכה לדמיין פעולה נכונה במצב הזה. גירסאות אקטיביות תמיד מלחיצות אותי יותר. מרגיע אותי יותר (ואני יודעת שזה לא אופייני) לחשוב על מצבים שבהם אין לי מה לעשות מאשר מצבים שבהם צריך לקחת אחריות ולפעול.

בעצם מה שמפחיד אותי הן בכלל לא הקטסטורופות המדומיינות אלא המחשבה שכשהן יקרו אנהג לא כראוי. למשל, לא כל כך מפחידה אותי תאונת דרכים כמו הרעיון שלא אוכל לעזור לאנשים שלצידי (כי אני כל כך מפחדת מלעשות משהו במצבים כאלו).