פוסטים אחרונים
- בפלסטין ההיסטורית קם ערב רב של גוזלי אדמה - מגילת העצמאות לו הייתה נכתבת בידי השמאל של ימינו 17/2/13
- אחת ולתמיד: דרוש פיתרון לבעיה היהודית 15/2/13
- הספר שלי יוצא לאור 8/11/12
- רק תזכורת שיש את 28/4/12
- זרעי הפורענות של כושר הייצור העודף 22/6/11
- השפעה לעומת כח: מדוע אין לאינטלקטואלים את הכבוד שלנו (2) 18/6/11
- הוא חכם, הוא צודק והוא מוסרי, אז למה אין לו את הכבוד שלנו? על ירידת קרנו של האינטלקטואל (1) 17/6/11
- האישה הצעירה מהכרם (היא הקיץ) 19/5/11
- 1+1 7/5/11
- אני עושה ערב (ומצלמים אותו לדוקו של ערוץ 2) 28/4/11
- קילשון אחוז בידיו של מורפיאוס 17/4/11
- כעת חיה 26/3/11
- שני שירים חדשים 25/12/10
- האדם גדול מסך דפוסיו: הרהור על מדע ואנשים 25/10/10
- פינוק, עיוות ערכּי ואטימות: ארבעה קטעי דיעה שמאלניים ותגובה ציונית הולמת אחת 18/10/10
- דברים ששכנה גונחת עזרה לי לנסח, ועוד איזה עניין קטן 13/10/10
- "זכויות אדם זה קטע שמאלני" ועוד שקרים שמספרים לנו על דמוקרטיה 13/10/10
- מגלומניה אינפנטילית ומסוייטת: פרסומות הענק של הזמן שלנו 5/10/10
ארכיון
לבן
המים החמים היו פיצוי הולם על ההמולה של הערב והוא שמח שהוא לא איבד את הראש. שנא את המשתכרים, אלה שגומרים את הערב נגררים על ידי חברים שלהם, אלה שהפנים שלהם נשטפות במים מינרליים על ידי נשים היסטריות מידי. אבל הוא לא רוצה לחשוב על זה עכשיו. עדיף לתת לחום לנקות אותו מהעייפות והלכלוך של היום הארוך הזה. בכל פעם שידיו עברו על פניו עוד קצת מהמתח נפרק ממנו, כבר לא ילד אבל רחוק מלהיות מבוגר, והוא הסתכל למטה וראה את המים מטפטפים וכמעט חייך. שמח שהצליח לשתות בלי לאבד את הראש. שנא להיות בלי שיווי משקל. אבל הוא היה בסדר, והמים היו רותחים וידיו עיסו את עיניו והוא ידע שהוא עשה את הדבר הנכון, וזה היה הכי חשוב עכשיו. השבועיים שלו עם אנה היו מושלמים. לא כמו השבוע שבא לבקר אותה אחר כך, שהיה רע וסירב להסתיים, שבוע שבו הפכו זרים יותר עם כל רגע שבילו יחד. השבועיים הראשונים, המושלמים, בחופשת הסקי החד פעמי שלו באוסטריה, חופשת סקי שגלש בה רק פעם אחת וגילה, לשמחתו, שסימולציה היא לא הדבר האמיתי. שניות ספורות אחרי שהתחיל לגלוש במורד הוא שם לב שרגל שמאל שלו לא יושבת נח במגף. ניסה לשפר את התנוחה שלה הוא ואיבד שליוה ומצא את עצמו על הגב, לא לפני שפגע בחליפת סקי כחולה עם ישבן נהדר. ואז התמונה שלוש ושל אנה שוכבים אחד ליד השני בשלג בתנוחה כמעט טבעית, כמו זוג שהמיטה שלו עברה במנהרת הזמן או משהו.
"רציתי לשאול - " "?" "יש לך אש?" "אני לא חושבת" "אז למה את גולשת כאילו יש לך?"
לא היה לו מושג מה יראה כשתוריד את המסכה, אבל היא הורידה והוא אהב את זה: זה היה אחד מאותם מפגשים. באותו ערב, אחרי התערבות על קיבולת של גבר לעומת אישה הם הלכו לשתות ולגמו עד אובדן חושים. היא מעולם לא הודתה שהפסידה, ולא היה איכפת לו. באותו לילה היא נרדמה כמו ילדה והוא רץ חמש פעמים להקיא, נשבע לעצמו שלא ישתה ככה יותר אף פעם. בשבועיים שאחר כך לא נפרדו. אכלו ושכבו והחליפו חלומות וזכרונות, ושכבו ואכלו ועשו את השטויות שעושים במפגשים האלה. היא הייתה עושה את היוגה שלה על ריצפת העץ והוא את תרגילי הכוח שלו וכשהוא היה מסיים, תמיד לפניה, הוא היה מצחיק אותה בניסיונות לחקות אותה או מקריא לה רילקה. הדבר היחיד שגלש עליו בחופשת הסקי הזאת היה אנה. אף פעם לא היה עם מישהי טעימה יותר, ולא עם מישהי שאהבה לעשות את זה לצלילי קונצ'רטי לפסנתר. לכל אחת מהן הדברים שלה; אתה אף פעם לא יודע עד הסוף. הפרידה בשדה הייתה קשה אבל היא לא בכתה, או עשתה שלא יראה. פרידות זה זין, ואת שן המועקה הוא הרגיש מחליקה לזיז שלה בלב כשיצא ממנה באותו בוקר וראה אותה מנסה לזייף השלמה שמחה. בשניה הראשונה שראה אותה כשחזר, שלושה חודשים אחר כך, ידע שזה לא זה, למרות הכל. "אתה חושב שלא ידעתי?" היא אמרה לו, כשדיברו אולי שנתיים אחר כך, בהתקף חולשה. השבוע שבילו ביחד, מטיילים בוינה והיא מסבירה לו על מקומות כאילו היה תייר מזורגג, היה דפוק. אפילו בסקס לא היה שום קסם. שום כאב לא החליק למקום בפעם ההיא. המים עדיין היו חמים, והוא עשה שיהיו יותר ויותר חמים. אהב להתקלח על סף בעירה. זאת מעין יהב לא יכלה לסבול את זה. קיץ שלם בילה שם, מפקח על תאילנדים בשדות העגבניה של חקלאי אחד, אריה בחוץ ועכבר בבית. הוא הכיר אותה בחור שהם קראו לו "פאב". היא הייתה "ברמנית" והם נגררו לשיחה של מאבקי כח בין-מיניים, כמו שהרבה פעמים הקדמה לסקס עם זרה, הוא למד עם השנים. היא טענה שגברים יותר חזקים בגוף אבל נשים בראש והוא הזמין אותה לבירה וצ'ייסר ואחר כך לעוד אחד כזה, ואחר כך לעוד אחד, ועוד אחד.
"אולי כן יש שימוש לכח שלך" "למשל?" "אתה יכול לעזור לי לשבור את כל הקרח שהצטבר במקפיא. אין לנו לאן לקחת את הדברים". "עקרונית אני יכול" "מחר בשמונה תהיה כאן" "אני אנסה" "אל תנסה. אין לי סבלנות למנסים" כשניסה לתת בה מבט גוער היא שמה את אצבעה על שפתיה בתנועת שששששש. ואחר כך עשתה ביי ביי והוא רצה לזרוק אותה בכח על הדלפק ולהכניע אותה עד שכאבו לו המותניים. כשבא למחרת בערב, בשמונה, לא היה שם אף אחד. חיכה חצי שעה, מעשן שתי סיגריות ושוקל אם להתקשר לאבא שלו, שעכשיו בנפרד. כשעמד ללכת היא הופיעה, כולה חיוכים ואש, בגופיה ושורטס ורגליים יחפות. הם נכנסו והיא פתחה את המקפיא והוא היה מלא קרח. הוא דפק עם איזה מוט ברזל שמצא וגושים של קרח עפו באוויר, קרים ורעננים על העור. קרחון אחד קטן נסע על הרצפה ונעצר בכפות הרגליים שלה, כשהסתובב לראות, והעור היה בוהק, והצבע היה ברונזה, והקווים היו עדינים ובורידים זרם דם והוא הסתכל והיא ראתה. גרמה לו להתקלח במים קרים והוא כעונש היה מרים אותה ולוקח אותה למיטה ושם אותה על ארבע והייתה לו תחושה כאילו הוא שוכב עם האביב, כל הקיץ הלוהט ההוא. הוא חשב שהוא שמע משהו וסגר את הברז. שום דבר. עוד קצת. תהה אם גבר שאישתו ישנה בסלון יכול להנות מחופש כזה. בראש. הוא לא יודע שום דבר על זה. המגבות ששמים במקומות האלה תמיד הצחיקו אותו, משום מה. אולי זו תחושת השפע המעושה. הרי הכל מחושב. קטנות וגדולות, באותו צבע בדיוק. התנגב וחשב על ההיא שהיתה חברה של זאת שגרה דלת מול מי שהיה החבר הכי טוב שלו והיה לו חדר במעונות כשלמד בצפון. היו לה ציצים יפהפיים ושיער שחור קצר ובדיוק כשהם התחילו להתקרב הם נסעו כולם להחליק על הקרח והיא נפלה ושברה את היד והוא ישב איתה במיון כשחיכתה כמעט שעתיים לאורטופד. היא סיפרה לו על החבר הקודם שלה, שבגד בה עם החברה הכי טובה שלה. והיא עשתה הכל בשבילו, אסור להיות טובה מידי עם גברים הם רוצים רק דבר אחד בכל מקרה. היא הייתה ילדה בת 23 והוא היה קצת יותר גדול ממנה וכעס עליה ששברה את היד ערב לפני שהוא צריך לנסוע בחזרה הביתה. בפעם הבאה שבא לבקר את חבר שלו היא כבר הייתה בלי גבס ועם חבר אחר, טיפש חיוור שבטח שיחק לה בציצים שהוא אף פעם לא ראה מחוץ לחזיה שהסכימה להראות לו אחרי שהפציר בה אחר צהריים שלם של מזמוזים. הכנה לקראת מה היה כל זה? הוא סיים להתנגב, עצר לרגע מול המראה - כבר לא ילד אבל יש הרבה שנים טובות לפניו - ויצא מהמקלחת. על הספה בסלון שכבה אישה בשימלת כלולות קרועה ומוכתמת, יפה להכאיב. הוא הניח למגבת ליפול מעל מותניו ועמד עירום והתבונן בה והיה נסער. הוא ראה את האיברים הרכים מתחת לשימלה וחשב על חוסר המשמעות של אבק של מליון שנים, ועל ילדים משחקים בים, ועל הרעש שעושים מגלשי סקי בשלג ומאיזושהי סיבה לא מובנת לו הוא נתקף רגש עז שהביא אותו לסף בכי. והוא עמד שם ואחרי כל הרעש השקט איים לטרוף עליו את דעתו. אתה כאן? - אני כאן בוא תחבק אותי והוא ניגש אל הספה וחיבק אותה, ואצבעות ליטפו וליטפו ברוך. מאחוריו, מבעד לדלת המקלחת, אדים לבנים שטו אל תוך החדר, והתפזרו.
|
תגובות (55)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
העונג שלי בשלמותו
אלונז, אתה עושה לי קסמים בלבלב
.
וואו
תמיד שמח ללמד דברים חדשים -
...עכשיו אני מבינה למה לוקח לכם הרבה זמן להתקלח...ובתמימותי חשבתי שאתם אוהבים להיות נקיים!
תודה נשמה!
(אחרי שכתבתי על היומהולדת, הצטערתי, כי הרגשתי שהתפרצתי עם צומי)
לא זכרנו, כי לא ידענו. אבל עכשיו שאנחנו יודעים (כולל על חלק מהמעללים שלך, ג'ינג'ית), אנחנו שמחים בשמחתך ומבקשים להדביק לך נשיקה לחה ומפוצפצת על כל לחי. ולאחל לך שמחה וגילויים טובים וכיף גדול. מזל טוב תמרי.ומחר יש לי יומהולדת, מעניין מי זוכר?
לשמחתי השלמה, אני כבר מזמן לא חושבת ומתחשבנת על האקסים (במיוחד בכל מה שקשור ברגש), סתם אני חושבת על אנשים, במיוחד כאלה שהיו מזדמנים (קצת כמו בסיפור של אלון), כמו קרלוס הברזילאי שפגשתי בקלן לרומן של שבוע, כמו קנט שהכרתי בניו יורק לרומן של חודש (ואז מייל אחרי עשר שנים!), כמו עופר שהכרתי כשהייתי חיילת והוא מילואימניק צעיר והחבר שלו שהיה אמור לצאת באותו ערב עם אניטה פלאלי! (התחת של המדינה אז קראו לה) וגם זה היה רומן קצר מועד בלי משקעים בלי מעמד של אקס והיו עוד המון, מי זוכרת... על אלה אני מדברת..
לדעתי (האישית בלבד) מדובר במלחמה סמויה שיש בין אקסים.
מי הראשון שמוצא פרטנר חדש, מי הראשון שמתחתן.
וכשאת שומעת שלאקס שלך לא הייתה מישהי הרבה זמן אחרייך, את מרגישה נצחון קטן.
הכל עניין של משקעים ומידת הפגיעה באגו.
יש לי מחשבות, אבל ההרהור שלך משובח לכשעצמו ואני לא רוצה לקלקל אותו עם תגובה. תודה תמרי.
לפעמים אני חושבת, הגברים שהיו אתי, נזכרים בי לפעמים? מה בכלל יכול להזכיר להם? ואם אני נזכרת בהם זה אומר שהם מסוגלים להזכר בי?
נראה לי שאני רוצה שייזכרו בי ואני לא ממש יודעת את הסיבה. אולי זאת נוסטלגיה שטבועה בי, אולי זה שעון הגעגועים לשנים אבודות, שמתקתק ומתקתק.
כן, גם זה.
וגם רבנן דרבנן דה-אלון דה-מזרחי דה-לה קפה דה-מרקר...
וגם עלי בבא של המערות האקספרסיביות, אם אנחנו כבר ממפתחים.
בטח שנמשיך, הרי ללכת אחורה אי אפשר.
מאהב לבנטיני.
חמורבי של חוקים טנטטיבים.
אל תשימו לב אליי.
אני פה עושה רשימה..
תמשיכו, תמשיכו
הופלה.
אף אחד לא מושלם.
קרה לי שאנחנו לא מכירים
אני החמורבי של החוקים הטנטטיביים, מה קרה לך.
עמוס פה עם היונים וזה, אתה יודע.
חוק מעניין חוקקת כאן.
שמח שמצאת פנאי לענות לבנאדם
כן, זה תמיד מנענע לך את החיווט התוכמוחי, כשזה קורה. שמח שתרמתי אישרורון למבחן התוקף שלך. החוק שלי אומר שאין לב בלתי חדיר, ואין דבר בלתי אפשרי. הלוואי ולא אתבדה.
או. שמחה ששאלת :))
זה אומר שהרבה פעמים אני קוראת רעיונות יפים יותר יפים פחות, אבל פעם בכמה זמן אני קוראת משהו שעוצר אותי עליו כי גרם לי לחשוב שעל הדימוי הזה לא חשבתי אף פעם.
זו ההוכחה שלי במבחן התוקף של פרא.
מירה מירה. מלכה שכמותך. לרגש אותך זו תעודת הצטיינות. תודה, תודה, מת עלייך.
(מה פתאום נכנעת. בחיים לא).
תודה פרשוט. תגידי, מה אומר עניין ה"הוכחה"?
"...גרמה לו להתקלח במים קרים והוא כעונש היה מרים אותה ולוקח אותה למיטה ושם אותה על ארבע והייתה לו תחושה כאילו הוא שוכב עם האביב, כל הקיץ הלוהט ההוא. ..."
עשית לי את זה עם השורות האלו.
גנבו לי אותו קודם (את הציטוט) - אבל אתה מכיר אותי - אני לא נכנעת.
כן. ריגשת אותי בסיפור. לא יודעת לשים את האצבע בדיוק. התיאורים שלך נפלאים (לא חשוב על מה אתה כותב)
הפרקים והפרטים מלאים. אפשר לראות את הדמויות, כאן בחדר לידינו, או בשלג השכן....
מקסימיליאן.
מירה
שמעתי על הספר, אבל לא סגור על הקשר. האירי את עיניי (:
מוזיקלי (:
שמח לדעת שנגע, ותרגישי חופשי לחלוק צרימות, אנחנו גדלים ככה. את יכולה גם בפרטי.טוב, נהייתי רגישה לזה בימים האחרונים בגלל ספרה של ענת גור, מופקרות. אני חוזרת על עצמי כמה פעמים אבל חבל שהספר הזה לא ערוך כמו שצריך. מעניין מה היית חושב עליו.
לא יודע, לפעמים טשטוש הגבולות לא מרגיש לי נח, וקצת מסיט את הדיון מהציר החוקי שלו, בעיניי, שהוא הסיפור, היצירה, מה שזה לא יהיה.
הפעם זה פשוט.כשזה נוגע ,זה נוגע. ואם בכל זאת קצת לפרט :
זורם מאד, מוסיקאלי, קצת צרימות לשוניות, פה ושם,העמסות של מילים אולי, אבל כשמגיעים לסוף נאנחים ואומרים שהיה שווה.
אה, מהביקורת החדשה אתה? פורמליסט?
יפה כתבת.
אבל זה "והיתה לו תחושה כאילו הוא שוכב עם האביב" - זה כבר ליגה אחרת לגמרי. ו'ההוכחה'? לא הצלחתי להוריד את העיניים שלי מהמילים האלה.
"אני" לא האישו בסיפור הזה.
יש חיה כזו?
מאהב לבנטיני?
קווים לדמותו בבקשה.
איפיון. תאור ואבחון.
המאהב הלבנטיני הזריז והמשועמם מאוד מעריך את כל הדברים הטובים שאומרות עליו החברות (:
אלונזו זה שם מגניב!
הוא נשמע כמו איזה מאהב לאטיני.
קניתי.
מעכשיו קוראים לו אלונזו!
אתה גם זריז
(או משועמם...)
אלו חדשות מעודדות בהחלט. תודה חלי.
WOW!
אלונזו, אתה משתפר!
משהו קרה. אני נורא שמח שראית את זה ככה. אני מנסה לא לכתוב עם פטיש גדול של משמעות.
תודה אי-דנה.
יפה מאוד!
אבל זה בכלל לא היה ברור לי שזהו ערב הכלולות שלהם.
מבחינתי זה היה יכול להיות גם אלגוריה:
אשה שברחה מערב הכלולות שלה.
קרה לה משהו.
בגלל זה השמלה מוכתמת וקרועה.
והיא נחתה אצל הכותב על הספה כמקום מקלט ממה שזה לא יהיה שהיא ברחה ממנו.
מיכלי תודה על ההבנה. הקריאה שלך היא לגיטימית לגמרי, אבל אני לא יודע אם ניכור זה מה שנשאר מהסיפור הזה. יהיה מעניין לשמוע מה אחרים חושבים על זה.
"זה סיפור קצר (שהוא תמיד אלגורי), לא קטע אוטוביוגרפי או סמי-אוטוביוגרפי" - צודק. אני שוכחת. ההערה שהמתייחסת אלייך היתה טיפשית.
ובעניין הניכור, אני רואה שדרושה כאן הבהרה. נעשתה כאן בחירה, ואם היא טובה ממשיכים ועושים אותה כל יום מחדש (מסכימה עם תנא). זה רק שהבחירה הזאת משדרת לי ניכור. נישואים הם לא רק מעשה של אהבה אלא גם של חברות, אינטימיות, אמון, ברית של ביחד.
נכון שיש בנישואים גם מימד של אובדן, ועדיין עושים את הבחירה. אבל בסיפור הזה יש משקל גדול למימד האובדן. אבל מסתבר שזאת היתה כוונת המשורר וזאת רק אני שלא הבנתי.
תודה סטריאה.
ואו. מעורר מחשבה.
תודה ענברי. נגדיל קצת, בטח.חייבת לקרוא את זה שוב...
תעשה טובה תגדיל קצת את הכתב, יצאו לי העיניים... (-:
אבל הבחירה הראשונית היא הכל, לא?
תודה רחלי.
מיכלי, תודה על הפידבק, אבל זה סיפור קצר (שהוא תמיד אלגורי), לא קטע אוטוביוגרפי או סמי-אוטוביוגרפי. מקובל לתת קרדיט לכותב הסיפור שאם יש ניכור, למשל, אז זה נעשה בכוונה. נשאר רק לשאול "למה?", אבל על זה אני לא חושב שאענה.
אלונזי, כיף לקרוא ממך טקסט שהוא לא שירה.
כרגיל נהנתי לקרוא.
את זכרונות הנשים שהיו בסגנון זרם התודעה אני מבינה. כולנו עושים את זה (נשים כגברים).
אבל ליל הכלולות הזה, אוי, מעורר ניכור. ככה אתה מדמיין את זה?