נאווה יצאה בוכה מהנמל, ידפת וענבל יצאו בניידות משטרה. ידפת נגררה לניידת על ידי סיעה של שוטרים חמומים, ענבל פסעה מעדנות מלווה בשוטר נעים הליכות. גם מוש עוכב לחקירה, ונלקח בניידת נוספת. עבדכם הנאמן נסע למשטרה, יחד עם עמית ורני, אסף וגיל,  כדי לשחרר את העצורים, לתת עדות שהם לא עשו דבר המצדיק את מעצרן. אחר כך, רכובים על קטנועים ועל לנצ'יה בת 20, הגיעו גם נפתלי "הזקן", גיא "ברבו על הלנצ'יה" ואבירם "באר שבע זה מאפיה".

השעה היתה 19:45. בניין "קשת" עומד בשכנות לתחנת המשטרה אליה הובלו הבנות ומוש. "קשת", החברה שקנתה את ערוץ 24, החברה שהמיתה אותו ומשתמשת בו כערוץ לקידום תכניותיה הדלוחות, החברה שעוברת על החוק וממיתה את הטלויזיה ואת היצירה הישראלית. חנינו מול הכניסה ל"קשת", המאבטח העיף בנו מבט חצי קשוח חצי אדיש. הוא לא ידע שלפני חצי שעה ירדנו מהגג של האולפן השקוף של ערוץ 24, ששייך למעסיקיו. עלינו על גג האולפן בפעולת בזק שלא היתה מביישת את סיירת מטכ"ל ולא את הזרוע הצבאית של החמאס, כדי למחות על הגזל הנמשך והולך.

עורך הדין המעונב הגיע ב-20:00, נכנס לעשר דקות, שוחח עם הבנות, עם מוש ועם השוטרים ויצא. אחזור עוד מעט, אמר, ונכנס למונית. ב-21:00 קפצנו להביא אוכל לכולם. השוטרים סרבו להכניס אוכל לעצורות ולמוש. אכלנו, שתינו, המתנו, צחקנו, נזכרנו בפעולה המוצלחת. עשינו זאת היום. עקצנו אותם עקיצה כואבת.

ב-22:00 התחלנו לדאוג. ידפת נופפה לנו מהחלון, ידיה באזיקים, מנסה להגיד לנו משהו לפני שהחלון נסגר. עורך הדין אמר שהוא בדרך. שוטר שיצא מהבנין, לבוש בטרנינג, אמר לנו שידפת תילקח לאבו כביר למעצר עד המשפט. זה כבר היה באמת מדאיג. היא לא תעמוד בלילה עם זונות ונרקומניות בתא, היא עלולה לשלם מחיר כבד מדי ללא סיבה. האדרנלין בדם שלי התחיל לגסוס.

רני דיבר עם השוטר שלו, זה שעלה אלינו לגג בנמל וביקש שנרד למטה, זה שאיתו רני מדבר תמיד. השוטר שלו הבטיח לעזור. נפתלי נכנס להשתין במשטרה, אני ניסיתי שוב להכניס לעצורים אוכל, והפעם קצין צעיר עם עיניים עייפות לקח את הקבב ואמר אין בעיה, אני אביא להם את האוכל.

השוטר של רני עשה כמה טלפונים, העיר כמה קצינים, השעה הייתה כבר 22:45 . עורך הדין חזר ונכנס גם הוא לתחנה. ב-23:00 יצאה ידפת. הודות למאמציו של השוטר של רני היא שוחררה בערבות, עם צו הרחקה ל-14 יום מהנמל, מבניין "קשת" ומבניין "רשת". אסור לה להיות בטווח של פחות מ-200 מטר מהאתרים הנ"ל.

הלכתי עם ידפת לקנות לה קפה במקום בו קנינו את הקבב. בדרך עברנו בכניסה ל"קשת". המאבטח נתן בנו מבט אדיש, ולידו עמד כבר מאבטח נוסף. ידפת חלפה על פני הכניסה ל"קשת" ללא כוונת זדון, התחנה ממנה שוחררה עומדת 20 מטר מ"קשת" והקפה בו חשקה יותר מכל חיכה לה במסעדה שנמצאת 20 מטרים הלאה, מצידו השני של בניין "קשת". כשחזרנו נפתלי שכנע אותנו שהגיע הזמן שנלך הביתה, ענבל ומוש בדרך החוצה, הוא ועורך הדין יישארו שם לדאוג שישוחררו. 

בדרך הביתה, תוך כדי נהיגה, עלו לי תמונות מהערב המוצלח. איך פרצנו כמתוכנן, עם פעולת הסחה ובשני ראשים, איך טיפסנו על הברזלים לגג, כמו ספיידרמנים עטורי כרס בני ארבעים פלוס, איך עלה בעקבותינו מאבטח חמום ועצבני עם כובע קאובוי , איך הוא ניער אותי ללא הצלחה והבטיח לי שיזרוק אותי למטה ויהרוג אותי, איך צחקתי ואמרתי לו תירגע בחור, לא באנו להרוג אותך, אל תהרוג אותנו. ותיזהר כשאתה הולך כאן על הגג, זה לא מאד יציב. ואיך עמדנו שם על הגג, וישבנו שם על הגג, ועמית ורני שידרו במגפון לקהל למטה הסברים למה אנחנו כאן, ואיך מחאו לנו כפיים. כולם אהבו אותנו, חוץ מהקאובוי והמפיק האידיוט של האולפן השקוף, שגרם לנאווה לבכות כשקרא לה מזדיינת. לנאווה שנתנה לו את העבודה הראשונה בחיים שלו, לנאווה שגידלה אותו.

עד שהגעתי הבייתה האדרנלין שלי כבר מת לגמרי. נשארה תחושה עצובה, של נצחון קטן מול ענקים רעים, נצחון שמחר כבר ישכחו אותו. השעה 01:30. העראק ירדים אותי בקלות עוד כמה דקות. אני מקווה שענבל ומוש כבר ישנים במיטותיהם, בבית.