ביום שפתחו את הכביש ברחוב ליד ביתו, באותו יום גם נפתחו חייו אליה. לא תמיד יש יתרונות לעבודה מהבית. כשהחלו הדחפורים לטרטר, לא היה לו משרד לברוח אליו. אטם עד כמה שיכול היה את דלתות הסטודיו, שם מוזיקה טובה ברקע, וניסה להתרכז ככל יכולתו. אבל, הרעידות של פטיש האוויר חלחלו מבעד לקירות, מפירות את השלווה, מרעידות את שולחן העבודה, את המחשב, ומנתקות אותו מכל אפשרות סבירה להגיע למצב של עבודה יעילה. לקראת עשר הרים ידיים, ורגע לפני שנטרפה עליו דעתו, לקח את המחשב הנייד, והשתדל למצוא בית קפה שקט, רחוק ככל האפשר מהמולת הקודחים. היא נכנסה. ממלאת את בית הקפה בנוכחותה, מודעת לכל צעד ומחווה נשית שלה, למבטים המלווים אותה עד הגיעה לדלפק. פיו נפער כנראה יותר מן הממוצע, כי זכה לחיוך רחב, ובתוך דקות מצא עצמו שוכח מהעבודה מהמחשב ומהקידוחים, שקוע בשיחה מרתקת עם מי שבאותו רגע חשב שהיא המרשימה בנשים. טירוף השיפוצים ברחוב התערב בטירוף החושים של יחסיהם. כשהיא בסביבה יכול היה בתחילה לעצום את אוזניו אל הרעש מבחוץ, לנשום את השקט שבחיבוק, ולחכות בסבלנות לקול דממת המנועים בכל ערב. הוא ידע, שבכל פעם שהוא יוצא לפגישה היא שם, בלב הרעש, מחכה לו שישוב, עוזרת לעבור את התקופה הקשה. עד שחזר הביתה אחר צהריים אחד. הלמות הרחוב עדיין מפעמת בראשו, מבקש להימלט אליה, אל ארבעת קירות ביתו המוכר והחמים. פתח את הדלת, רק כדי להיווכח שהכאוס ברחוב גלש אל תוך ביתו שיותר כבר לא היה ביתו. היא עמדה שם מחייכת, זיק לא מובן בעיניה, מחכה לקבל תגובה אוהדת על השינויים שהכניסה בהיעדרו, מופתעת ומאוכזבת על עיניו שרשפו זעם. קולות הריב שעלו מן הדירה האפילו על קולות הרחוב המשתפץ. כל הרעש ורעידות הרחוב שהצטברו אצלו בימים האחרונים התפרצו עכשיו ללא שליטה. מעט השפיות שעוד פיעמה בו נעלמה כלא היתה, והוא הרגיש איך טירוף הרחוב משתלט על חייו. כל מה שרצה בסך הכל היה את הרחוב השקט שהכיר, ואת דירתו, שאותה אינו מכיר עוד. בלהט הויכוח דרש שתצא מביתו ומחייו, אך היא, כאילו הם מנהלים שיחה שגרתית, חייכה והודיעה שארוחת הערב תהיה מוכנה עוד כשעה, וביקשה שרק יערוך שולחן, אם לא קשה לו. רעש השיפוצים ברחוב שהתחלף בקול קרקוש הכלים שבקע מן המטבח, הותיר אותו נטוע במקומו. כבר לא היה בטוח שמה שמתרחש אל מול עיניו אכן קורה. האם רבו? האם באמת היא שינתה את עיצוב הבית? למה הרעשים מן הרחוב השקט עדיין הולמים בראשו? למחרת נמשכה המטמורפוזה שעברה הדירה שלו. מבעד להלמות פטישי האוויר והמשאיות, הביט בעיניים כלות, בחייו המשתנים, בזוגתו החדשה, שנכנסה אל חייו והביאה עימה מציאות שונה. מציאות שמבחינתה היתה חיי היום יום הרגילים עצמם. היא ממשיכה בשלה כאילו כלום. בישולים, זוגיות סקס. נוטלת עימה את שאריות שפיותו הנעלמת. מגיעה משום מקום. משנה סדרי עולם וריהוט, תולשת אותו מכל המוכר, ומחדירה אל חייו אובדן שפיות. הוא ניסה. הו כמה שניסה להוציאה מחייו, מביתו, אבל היא בשלה. כובשת נתח אחר נתח. נוטלת את שרידי ביתו והופכת אותו למקום שאינו מכיר עוד. והוא. הוא מנסה להיאבק בקולות המתרוצצים בראשו, בשיגעון שמחלחל אל תוך חייו, ולא מצליח. ערב אחד, אחר ימים של רעשים בלתי נסבלים, ועוד שינויים בדירה, שזה מכבר לא הכיר, הרגיש שפטיש האוויר קודח בראשו עד שזה האחרון משווה להתנפץ. ברח אל הרחוב. כלי המשחית עמדו שם דוממים ליד ערימות העפר. בשקט הזה, מול פיסות קטנות מהרחוב שעוד נותרו כשהיו, שבה אליו שפיותו לרגע אחד צלול וברור. 'אני חייב', חשב, 'למצוא דרך, להוציא אותה מחיי. להחזיר את דירתי אלי, את חלקת אלוהים הקטנה והמגוננת'. מבטו חלף על פני הרחוב המשתפץ והכביש הפתוח, מוחו פעל במרץ, סורק רעיון אחר רעיון, איך לגרום לה לעזוב. רעיון אחר רעיון עלה ונפל, וכשחשב שכבר אין מוצא, הגיע הרעיון האחד והיחיד, בהברקה רגעית של גאוניות. בעודו מתענג עליו, הרגיש את ידה מגששת דרכה אליו לחבק אותו. לנהג המכבש היה נדמה כאילו עלה על בליטה שלא היתה שם יום קודם, בשכבת העפר. הוא שייך את הקפיצה הקטנה לרעידותיו של המנוע, והמשיך לנסוע על קטע הרחוב הלוך וחזור. בדירה, ריח הקפה של הבוקר התפשט ברחבי הבית. החלונות והתריסים המוגפים מונעים חלקית מקולו המונוטוני של המכבש לחדור, ונראה כי השקט והשלווה חזרו. על הספה הלבנה, כוס קפה ביד ימין, היא הביטה בריהוט סביבה וחשבה: 'חסרה רק עוד כורסא אדומה אחת בפינה, ואז הכל יהיה מושלם. דירה כמו שתמיד רציתי'.
|