בימים האחרונים של עונת הדו"חות אני בעיקר מקלידה- מתעוררת מוקדם, בדרך כלל בחושך, אצה רצה במושב ואחר כך מזנקת על הרכבת. מגיעה ומתחילה להקליד. אני כותבת-כותבת-כותבת. שעות שאני כותבת. כמעט בלי הפסקה. אבל בהפסקות אני מספיקה- להעריץ את יורם על הכתבה הנשכנית והמדויקת, לצחוק עם טל בארבע מילים לטוויטר, לצאת לנשום את האוויר של שוקן עם נתן ולאכול ארוחת צהריים זריזה עם יובל. תובנות ריצה/חיים אחרונות- - לא להבהל ממי שעוקף אותך- צריך לרוץ בקצב שנכון לך. להתחיל לאט, להגביר את הקצב, להצליח לשמור כוחות. יכול להיות שאחרים יבחרו להתחיל מיד במנועים קדימה ויעקפו אותך. חכי כמה סיבובים, רוב הסיכויים שהכוח שלהם יסתיים בדיוק כשתאיצי, ובלי לשים לב בכלל- תגלי שפתאום הם הרבה אחרייך.
- לדעת מתי להאיץ ומתי לשמור כוחות- הרבה פעמים במהלך הריצה, ולא רק במהלך ריצה, אני מרגישה שאני יכולה לתת יותר מעצמי. לפעמים זה בדיוק מה שאני עושה (בעיקר אם דלית צצה באופק) ולפעמים אני מחליטה שהדרך עדיין ארוכה מדי מכדי לתת 110%. עדיין לא הגעתי לאיזון מוצלח מספיק בעניין הזה, נראה שיש הרבה הזדמנויות להאיץ, ואולי כדאי לתפוס יותר מהן.
האימון התשיעי היה קשה ומוצלח כתמיד, אבל נטול ישי ואפרת (געגועים לזוג שמבלה כמו שצריך בבגדי ים במקסיקו). קילומטר חימום, שתי הקפות של קילומטר, שתי הקפות של 400 מטר, שתי הקפות של 300 מ' וריצת שחרור. כמה כיף לרוץ. היום נגמרת תקופת הדו"חות הזו, ובעוד כמה ימים נצא לחגוג אותה, כמו בכל סוף עונת דו"חות. על הכוונת- המקום ההוא שמגיש ארוחות בוקר מצוינות כל היום או אולי פאב תל אביבי. בכל מקרה, כל השיטוטים המשותפים שלנו עד כה ברחובות תל אביב התגלו כמוצלחים ביותר, והצליחו להפתיע בצורה מצחיקה וטובה בכל פעם מחדש. התכנון השאפתני והחתרני- לנסוע יחד לפארק קנדה אי שם במטולה. אולי פשוט נרוץ לשם, ב-110%. |