התבוננתי בבניין המרשים ונשוא הפנים, חלונות כחולים-ירוקים גדולים ומרובעים שיוו לבניין מראה קר ומכני. אותיות גדולות לבנות ומאירות התנוססו בקצה הבניין, מרכיבות את שם החברה, החברה בה אני עובד.התבוננתי בבניין ונשמתי עמוק, באותו רגע היה בי רצון עז להסתובב ולברוח משם – תעצור- אמר לי הקול בתוך הראש – תעצור, תסתובב ואל תחזור.אך הרגליים, הרגליים גררו אותי צעד אחר צעד לפתחו של הבניין, כאילו תוכנתו ללכת רק לשם.כל צעד היה כבד מקודמו.כמה זמן אני כבר שם, בחברה ? כמה ? כלוא כמו עכבר מעבדה בתוך הקופסא הזו, הקופסא הזו שהפכה אותי למשהו אפור וחסר צורה, הקופסא הזו שינקה ממני את כל מאווי וחלומותיי, הקופסא הזו שהכניעה אותי.אני קרוב ללוע המפלצת העשויה זכוכית ובטון, חש בבחילה הרוצה להתפרץ, תברח, תברח עכשיו.הרגליים בשלהן, מסרבות להקשיב, צעד אחר צעד אחר צעד ואני כאסיר המובל לצינוק ממנו כבר לא יזכה לראות אור יום, עושה דרכי אל תוך הבניין.נשימה עמוקה אחרונה של ייאוש, אני מרים את עיני למעלה והבניין כאילו מט ליפול ולקבור אותי תחתיו.אני בפנים, אין דרך חזרה, הדלתות נסגרו מאחורי חותמות את הסיכוי האחרון של לחופש.הגוף נקשה, הנשימות קצובות והרגליים בשלהן פוסעות לעבר דלתות המעלית, האצבע נשלחת לכפתור ומזמינה את המעלית שתבוא.שהמעלית תעצור, תעשה שהמעלית לעולם לא תגיע, אבל המספרים יורדים ויורדים והמעלית מגיעה.הדלתות נפתחות ודמויות מעורפלות וממלמלות נשפכות מבטן המעלית ואני נבלע במקומם.ארבע, ארבע קומות של חסד לפני שאלבש חיוך מזויף ואבריג את עצמי במקום המתאים במכונה הגדולה.שתי דלתות נסגרות, שלוש נשימות עמוקות, ארבע דפיקות לב מהירות, והגעתי, אני מציץ החוצה מתוך המעלית, בוהה במסדרון הארוך, בוחן את העכברים האחרים המתרוצצים במבוך האינסופי.נשאר לעמוד בפנים, מסתכל אל תוך המעלית, מראה, כפתורים, מנורה, שוב מציץ החוצה, שואף מלוא הראות בהחלטה מהירה אחת היד שוב נשלחת, האצבע שוב לוחצת והמעלית נאטמת.המספרים ממשיכים ועולים בזה אחר זה, חמש, שש , שבע , שבעה תפקידים החלפתי בחברה ועוד לא מצאתי את מקומי, שמונה, תשע , עשר, עשרה פעמים לפחות הבטחתי לעצמי שיום אחד הכול יסתיים, אחד עשר, שנים עשר, שלוש עשרה, שלוש עשרה שנים אני באותו המקום, באותה השגרה, ארבע עשרה, חמש עשרה והדלתות נפתחות שוב.זהו, עד פה המעלית מגיעה, מכאן כבר אתחיל לעלות בעצמי, צועד אל חדר המדרגות החשוך, מגשש את דרכי באפלה, מזהה מדרגה אחת ועוד אחת, מחזיק את המעקה, מרגיש את האבק שנצבר עליו, אבק שמרמז כי עבר זמן רב מאז עלה מישהו לגג.המדרגות הסתיימו, מגשש לפני, מחפש את הדלת, מצאתי, מכווץ את גופי ודוחף את הדלת הכבדה.אור היום המבהיק מסנוור את עיני, החום מציף אותי, וזרמים עוברים לאורך כל גופי, אני מתוח ומוכן, רק הרגליים עומדות במקום.אבל לא עכשיו, עכשיו תעשו כרצוני, והרגליים נגררות באי חשק על הזפת השחורה.האותיות הלבנות והגדולות מתנשאות מעלי כיהירות, כאילו מתרות בי, נראה אותך.נעמד על קצה קצהו של הבניין, מביט למטה למקום שעמדתי בו קודם, קודם כשהייתי אפור ועצוב, אבל עכשיו אני לבן וזוהר, כמו האותיות על גג הבניין, אני מסתכל אל האופק, הרחק אל האופק, פורש את ידי לצדדים, עוצם את עיני, שואף מלא ריאותיי ומחייך. |