יש לי להגיד משו
פוסטים אחרונים
- ריח של חדש 8/10/13
- אין מעבר 7/9/13
- טעם של נייר 2/8/13
- אלוהים 25/6/13
- היה שלום ותודה על המילים 10/6/13
- זוכר הכל 7/4/13
שנה
שנה. מי יכול היה להאמין. האמת שאני האמנתי. האמנתי שתזרח השמש. שאקום בבוקר והכל יהיה כמו חדש. עם התרגשות, עם חיוך, עם שמחה בלב ועט ביד. עבדתי קשה בשביל הרגע הזה. מאד קשה. האמנתי הכי חזק שאני יכול. ירדתי לתהומות שחורות ומרירות, שם שוכן העצב הגדול. באו אנשים טובים ומשו אותי משם. לאט לאט, צעד ועוד צעד, התחלתי לראות את האור. ואז הפיכחון הגדול. הפצצה הענקית שהונחה לרגלי, ניפצה את ראי הקסמים לרסיסים קטנים ובלתי שימושיים. והבכי. הדמעות בכל לילה. שעות העירות החנוקות, המחשבות. הכמעט-תאונות על הכביש. ההדרדרות בעבודה, עם החברים, עם ההורים, עם העולם. עם עצמי, ממני והלאה. התחלתי עבודה חדשה. ניתקתי, חתכתי, שרפתי, למדתי, רבתי, השלמתי, הבנתי, חזרתי לחייך. הקפה חזר להיות קפה. לאוכל של אמא שוב יש טעם. החיבוק של אבא חזר להיות הכי טוב שיש. הלילות ישרים.
אבל עדיין, אחרי שנה זה עדיין לא מש. כמו מגדלור ממרחק אלפי שנות אור, מנצח את כל הימים השחורים, עדיין מנצנצת לה שם התובנה. זה עדיין מכה. עדיין מתיש. לא מרפה, לא עוזב. את עדיין שם. עולה במחשבות בין הקפה, בין דפי העיתון, בשמך האקראי שעולה בשיחות, בין הדייטים המבוזבזים, השעות המתות, השמחות המזוייפות. כל כך רציתי שתראי אותי. שתחשבי שאולי, בכל זאת. וברגע של חולשה, טירוף מטופש, קלות דעת של שבריר שניה, ניסיתי. את לא כאן. על באמת. זה נכנס לי למחזור הדם. אני יודע. זו מחלה ארורה. מבין כל הנשים שעשו לי פעם משהו, בבית דין של מעלה, אני מבטיח, אסמן את שמך בעיגול ואז אוכל לישון. ולא לקום יותר לעולמים.
©כל הזכויות שמורות לאלעד אקרמן |
תגובות (26)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
תודה רבה רחל...
שתהיה לך שנה מדהימה :)
יפה כתבת אלעד
שתהיה שנה טובה אפילו יותר מקודמתה
רואה? יודעת? מרגישה? היא לא כאן בכלל יקירתי... לא פה.
היא לא יודעת כלום. אבל תודה על התגובה, חיממת אותי :-)
תודה רבה גלי'ה :-)
אני דוקא בדקתי דרמטולוגית וגם כל מיני בדיקות אחרות.
זה נכון. בדוק! ונדמה לי שההחלמה אפילו ארוכה יותר.
על דבר אחר אני לא חותמת, אבל מאמינה בו בכל ליבי -
היא רואה.
היא יודעת
והיא מרגישה.
אין אפשרות אחרת (זה עוזר לעניין ההחלמה:-))
עצוב...
וכל כך יפה כתוב
יש שיר של ריטה "הזמן הוא לא רופא הוא רק מביא הקלה, הוא עושה את שלו, היא את שלה, היתה פה אהבה גדולה"
"כל יום לומדים משהו חדש". אמרו את זה קודם לפני, לא משנה.
אבל מה שכתבת זה משהו שבאמת לא נתתי עליו את הדעת מעולם.
תודה רבה על התגובה והתובנה :-)
פעם המצאתי תיאוריה שטרם ניבדקה דרמטולוגית
(כפי שכתוב על אריזות שמפו):
"כאורך הקשר - אורך ההחלמה".
צודקת לדעתך?
איזו כתיבה משובחת .
מקורי האקרמן.
לא ממש מצליח לצערי...
אולי בעוד שנה. אולי פחות.
תודה :)
שנה - כמו כמות הכוכבים שיש לך כרגע, אולי זה הזמן לשחרר...
מי אמר לך שלא קראתי? :-)
אבקר שוב. מבטיח.
אומרים שצרות של אחרים עושות טוב לנשמה שלך, לך קרא אותי קצת :)
ורדה,
תודה רבה לך על הקריאה, וההארות.
חג שמח
אלעד
"הזמן מרפא" הן המילים שהכי מעצבן לשמוע בסיטואציות כאלה,
אבל, כל כאב [כמעט] חזק ככל שיהיה, מתקהה עם הזמן, ואם מאמינים חזק,
אז השמש שוב תזרח, יחזור החיוך, "לאוכל של אמא שוב יש טעם.
החיבוק של אבא חוזר להיות הכי טוב שיש. הלילות ישרים."
אז המשך להאמין ולרצות והזמן יעשה את שלו.
אופס, שוב אמרתי ת'משפט המעצבן הזה...
חג חירות שמח לך,
ורדה
יהודית,
תודה רבה על הקריאה, התובנות והתגובה החמה.
אלעד.
אבל עדיין, אחרי שנה זה עדיין לא מש. כמו מגדלור ממרחק אלפי שנות אור, מנצח את כל הימים השחורים, עדיין מנצנצת לה שם התובנה. וגם אחרי השנים הבאות תנצנץ התובנה ההיא כמו הארה פנימית. מהכאב עצמו תצמח לשינוי חדש. אקרמן ידידי אתה כותב נהדר*שווה לקרוא אותך בימי שישי.
צודקת, אבל מוכרח להמשיך הלאה.
תודה טלי.
מבינה
אבל
עצוב
פעם עוד חשבתי שזה נכון, אבל זה עבר לי.
תודה על התגובה.
מישהו אמר לי השבוע משפט (ואני עוד מנסה לעשות אינטרפרטציות שלו על ארועי חיי בשנה האחרונה)
מה שויתרתי עליו - בסוף אותו אקבל.
משפט קצר אבל טומן בחובו הרבה חומר למחשבה...
סיגל
כנראה שאת צודקת יקירתי. תודה.
כנראה שהיא תמשיך להיות שם בתוכך כל הזמן,
אבל משמעותית פחות ופחות
תודה שלומצי
כמה מוכר... אבל דווקא מתוך התהומות האלה, משהו כן יכול להשתנות, להיבנות, להיות
ואז אולי לא תרגיש את צורך הנקמה הנוראי הזה -
"אסמן את שמך בעיגול ואז אוכל לישון. ולא לקום יותר לעולמים."
נסה את זה בבית... מומלץ :)*