למה הפסקתי לכתוב?

כי לפעמים אפילו אני נלחצת מעצמי.

כי הלשעבר התקשר אלי, הוא רצה שנחזור. הוא סיפר לי שהוא קרא כל פוסט שכתבתי. כולל את ההוא על הגמד, ואת אלה על הימני המהמם. גם את הקרוקס הכתומים הוא לא פספס. פתאום הבנתי שכל הניסיונות להתרחק היו לגמרי חד צדדים. הוא היה מעורב בחיים שלי.

כמו אנשים אחרים, שעשו עלי גוגל, ומצאו את דעותיי על מין.

הפסקתי לכתוב כי בחצי מהזמן אני ממש מרוצה מהעובדה שאין לי טיפת בושה ואני מסוגלת לדבר עם כולם על הכול.

אבל בחצי השני אני לא מצליחה להבין למה אני לא מצליחה לסתום את הפה ולשמור קצת לעצמי. אם רוב האנשים שומרים לעצמם סודות ופרטי מידע, אז מה הבעיה איתי?

הפסקתי לכתוב כי טיפחתי קראש די משמעותי על בחור שהוא מספיק אינטליגנטי כדי לקרוא ולהבין שאני כותבת עליו. כי הסתובבנו המון זמן ביחד ולא רציתי לכתוב דברים שהרגשתי, בהתאם לתיאורית ה'אם אני כותבת את זה, סימן שזה נכון', וכי לקח לי כמעט חצי שנה להבין שזה בסדר שהוא לא רוצה אותי.

הפסקתי לכתוב כי לא ראיתי איך זה יקדם את הרצון שלי להיות איתו. או עם הבחור משנה ב' שמצא חן בעיני עוד מהימים שהוא היה בשנה א'. או עם הבחור עם השם האמצעי שלא אומר לי שלום בהפסקות. או עם המרצה בן ה-50 שכל הבנות בכיתה דלוקות עליו.

הפסקתי לכתוב כי התרגלתי לרווקות, ובהתחשב בזה שרוב הדברים שכתבתי עליהם סבבו את עולם הקוטריות מהרווקות, העובדה שאני נהנית לישון לבד במיטה די משעממת לפוסטים.

הפסקתי לכתוב כי התקלקל לי המחשב. קניתי מחשב חדש. זה הפוסט הראשון שנשמר בו.

חזרתי לכתוב כי הורידו את האתר שעבדתי בו. ועכשיו הצירוף "מעין רודה" בגוגל מוביל לדברים ממש מבאסים. ועדיף להיות זו ששולטת בחשיפה הוירטואלית שלי מאשר להיות נגררת של תהליכים אינטרנטיים אלו ואחרים. וגם כי זה מעורר לי עניין בחיים. כי זה מסקרן אותי אם מישהו ייגש אלי ויגיד שהוא קרא משהו, אם אני אקבל איזשהו מייל, אם מי מחבריי עדיין מסתקרן לשמוע דברים שאי אפשר לדחוס לסטטוס של פייסבוק.

ברוכים השבים, כאן מעין, ואני כאן כדי להישאר.