הפחד מזין את עצמו, טוען דאונז. כאשר אנחנו פועלים על פי הפחדים שלנו אנו מרגישים הקלה. ההקלה נותנת לנו תחושה שפעלנו נכון. אי לכך, בפעם הבאה שנצטרך לפעול נפעל שוב על פי הפחד כיוון שנחפש שוב את תחושת ההקלה. הבעיה היא שמה שגורם להקלה לא בהכרח פותר את הבעיה. במקום לפעול באופן הכי יעיל אנחנו פועלים על פי מה שאנחנו מאמינים שיפחית ביותר את פחדינו. כל זה נשמע לי מוכר באופן מפחיד. דאונז מוסיף עוד דרך בה הפחד מזין את עצמו. והפעם הוא מביא דוגמא מתחום חביב עליי – רכיבה על סוסים. ידוע שהדבר הטוב ביותר שיכול לעשות מישהו שנופל מסוס הוא לעלות עליו שוב מיד וזאת כדי לא לאפשר לפחד להתפתח. רוכב פחדן הוא רוכב מסוכן. אני לא בטוחה שדאונז צודק שהסוס חש את הפחד ולכן מתנהג אחרת או שהפחד גורם דוקא לרוכב להתנהג באופן מבולבל ולבלבל את הסוס. אני מעולם עדיין לא נפלתי מסוס ואני לא בטוחה שיהיה בי האומץ לעלות עליו אחרי שאפול. התאונה הכי חמורה שהיתה לי היתה כשסוסה קפצה עליי כשהובלתי אותה ומאז אני תמיד מעדיפה לשבת על הסוס מאשר להוביל אותו. מה שדאונז מציע דומה מאוד למה שהציעה בק: לעשות באופן מודע בדיוק את הדברים שמהם אנחנו מפחדים. ואכן, בימים שבהם אני מצליחה למצוא משהו שיש בו סיכון אבל אני רוצה לעשות אותו וגם עושה זאת אני מרגישה הרבה יותר חיה. אז אולי בפעם הבאה לא אסמוך על כך שחברי לחוה יעזרו לי להוביל את הסוסים במדרונות הקשים אלא אקח את זה על עצמי ויהי מה. רק צריך לזכור לנעול נעלי הליכה טובות. |