אני לא יודע, משהו קרה לנו !!!אני בחור צעיר בן 32 שמרגיש שכל הזמן אני נלחם נגד הזמן ונגד הלחץ המתמיד שאינו מרפה. את האמת אין לי כח יותר, נראה לי שמשהו אצלנו בני האדם השתבש. אנחנו הצעירים כל הזמן בלחץ, כל הזמן אני שומע בעבודה את המילים לחוץ, דחוף, בהול היסטרי – למה תגידו לי למה לאף אחד אין זמן. את האמת נמאס לי מהלחץ, מהחוסר זמן, נמאס לי שכולם אומרים "יהיה בסדר" ומשקרים לך בעיניים, אין לי סבלנות כבר לכל העצבים הללו – כן כן נמאס לי. 

אני לא יודע מהיכן הגיעה תרבות הלחץ והאין זמן הזו, אבא שלי תמיד אומר לי שאתם הצעירים דור של מטורפים שכל הזמן לחוצים ועצבנים, שאין לכם זמן לעצור לבדוק להנות, אלה כל הזמן רק לחוצים,עצבניים וחסרי סבלנות, חסרי מנוח וחסרי תרבות שיחה. הטלפון שהוא אחד הבעיות לדעתי לפחות הגדולים של העולם כיום, הפך אותנו לזמינים כל הזמן. לא ניתן להתחמק מאף אחד, אפילו בשירותים אתה לא יכול להיתנהל בשקט בלי שלא יהיה איזה שהוא צילצול. כל הזמן מתקשרים רוצים תשובות, רוצים לדעת היכן ומתי מגיעים הדברים והכל מדקה לדקה, משניה לשניה בלי לתת זמן פציעות (כן יש מונח כזה בספורט, לא שאני חובב ספורט אבל אני מכיר את המונח). 

אתם יודעים, אני חושב שהטכנולוגיה וההיתפתחות המומחשבת היא דבר נהדר, אני באמת ובתמים מאמין בכל ליבי שהמחשב, הנייד והפקס הם דברים חשובים שעוזרים לנו בכל אשר אנו פונים, אך מצד שני, הטלפון הזה יהרוג את כולנו (וזה עוד לפני שדיברתי על ההשלכות הבריאותיות של הקרינות), שלא לדבר שאם תשאלו אותי אם אני זוכר טלפון של מישהו אז תדעו שאני אפילו את הטלפון של אישתי לא זוכר.

ואם נעמיק בנושא איך אנשים נוהגים, כל הזמן בלחץ, כל הזמן בעצבים,כולם חסרי סבלנות, מצפצים ונוהגים כמו מטורפים (ואתם יודעים מה גם אני הופך להיות כזה).  אתם יודעים אני אגיד משהו אישי ועצוב שקרה לי בשבוע שעבר. לפני שבוע ביום שישי הגיעה אלינו המנקה (בת 65 יש לציין ומלאת כוחות שתמיד אני שואל אותה מה שלומה היא עונה לי "הכל עשר על עשר" - תשובה מעניינת ואופטימית), כאשר היא סיימה לנקות ככה לקראת השעה 12:00, ואת האמת היה קר והיתה רוח, אבל מרוב שאני מיהרתי והייתי לחוץ לא לקחתי אותה. לאחר מספר דקות התחיל לרדת גשם, ואני כבר הייתי בטיסה במכונית לעבר היעד שאליו רציתי להגיע. את האמת אמרתי לעצמי לאחר מכן, איך ובעיקר מתי איבדתי את הרגישות שלי לאנשים, אני שכל כך מתלונן על יחסם של אחרים עושה בסופו של דבר את אותו הדבר, את האמת הרגשתי שאיבדתי את התמימות, הרגש, הנחמדות והאימפטיה לאנשים. לא יודע מתי זה קרה אבל כנראה איבדתי את זה. ממש התעצבתי מזה מכיוון שאם הייתי עוצר לדקה, חושב ומסתכל אל תוך ליבי הייתי בוודאי לוקח אותה לביתה.

יש סיפור נחמד (ואני אוהב סיפורים שכאלו) שהולך ככה:

"איש עשיר מאוד נוסע ברכב המפואר שלו עם נהגו האישי וכל בוקר הוא חולף על פני הים ורואה דייג שיושב ודג לו דגים. יום אחד הוא עוצר ליד הדייג ואומר לו

"תגיד לי מדוע אתה לא עובד, בוא תעבוד אצלי במפעל, תתחיל בתפקיד זוטר, לאט לאט תתקדם, ועם הזמן תרוויח יותר, תקנה בית, תתקדם עוד יותר בעבודה, תעבוד קשה, תרוויח יותר, ובעוד כמה וכמה שנים תהיה מספיק עשיר בכדי שתוכל לעשות מה שאתה רוצה, תשב תנוח ותדוג דגים להנאתך"

אמר לו הדייג "אבל זה מה שאני עושה כרגע"  

אינני מתבטא היטב במילים, והכתיבה שלי איננה יצירתית ו/או מנוסחת להפליא, אך אני איש פשוט שמנסה בסך הכל להבין מה השתבש אצלנו.

אני מקווה שהצלחתי מעט להעביר את המסר שלי ואת תחושותי, ולא אינני נביע או נואם גדול או לוחם למען כל מיני מטרות, אבל כך אני מרגיש.

זהו !