בשעת בוקר מוקדמת של יום ראשון, ממש כשהשבוע רק התחיל להניע גלגליו, ובעודי מנסה להשתלב בשאון החול, אגב מחשבות על סוף שבוע עכור ולא נעים שבינתיים נאסף כבר אל דברי ימי ההיסטוריה - קיבלתי בקשת חברות מציפי לבני.
כן, כן, אשת העקרונות מהאופוזיציה, אתם יודעים. זאת שכמעט היתה ראש ממשלה לפני חצי שנה אבל לא ויתרה על עקרונותיה, זאת שכמעט כמעט היתה שרה בכירה אצל נתניהו אבל לא ויתרה על עקרונותיה 2.
אשת העקרונות שמנהיגה את האופוזיציה, ממש ממנה, כאן בקפה - בקשת חברות!
לא ידעתי נפשי מרוב התרגשות. לא מאמינים? כנסו לרשימת הכוכבים בפוסט על אהוד ברק, ותיראו בעצמכם מי כיכב אותי ביום א' ה-28 במרץ, בשעה 9:43 בבוקר בדיוק - ציפי לבני, המלכה של הכיתה.

תיכף ומיד נעניתי להצעתה בחיוב כמובן.
למה? כי שלא כמו ציפי אני מן הנכנעים. שום עקרון לא יעצור את דחף ההתקבלות שלי. אני אינני גראוצ'ו מרקס, אין מועדון שיסכים לקבל אותי לשורותיו שלא אחייך בהכרת תודה לכל חבריו על הכבוד שנתנו לי.
עד כדי כך אני.
יותר מזה. כל כך נרגש הייתי מבקשת החברות המלכותית הזו, שכמעט חרגתי ממנהגי לכתוב פוסטים רק בימי חמישי בלילה, והעליתי אחד כבר באותו היום.

אבל רק כמעט.

כי אחרי שנים ארוכות של הפניית עורף עיקשת ובלתי מתפשרת לכל מה שקשור בתרבויות המזרח השונות, של זלזול בתנוחות יוגה ובספרי החיים והמתים הטיבטיים, ובאושו ובדיר-אמסלה ובטקסי תה יפניים, אחרי כל אלה - למדתי משמעת מהי. כשהדבר בא לשאלת הריסון העצמי - הדלאי למה הוא מאו צה-טונג לעומתי. גם הושטת יד וחיוך מבויש מציפי לבני, לא יזיזו אותי מהריטואלים הקטנים שמקיימים את החיים שלי.

אז התאפקתי, אבל את ההתרגשות לא יכולתי להסתיר.

וכך מהלך אני כבר ימים אחדים ברחובות עירי נרגש ושמח, והעוברים ושבים מנידים לי בראשם ומחייכים אלי, וחושבים לעצמם - הנה תושב עיר גאה. ואינם יודעים כי לא חגיגות המאה לעיר תל אביב הן המרטיטות את לבי, אלא אותה ציפי, מן התנועה.

ובכל זאת, עירי - ששלג אמנם לא ירד עליה כבר שנים - הנה היא בת מאה ממש בימים אלו. וגם לה מגיע יחס כלשהו.

מתוך מאה שנותיה, אינני מלווה את העיר אלא בשמונה השנים האחרונות. הייתי רוצה לחשוב שביתי נמצא דווקא בערים אחרות מעבר לים (דומני שזו תכונה שאינני התל אביבי היחיד הלוקה בה), אבל ביתי כאן, לא כל כך אל מול גולן, אבל גם את זה אפשר לסדר בשעתיים-שלוש של נהיגה עצבנית.
ראו את ילדיי למשל - הם תל אביבים אמיתיים. ובכל זאת, בין שהם נשאלים ובין שלא, שגור בפיהם דקלום אחיד - אנחנו גרים בתל אביב אבל אנחנו מניו יורק.
צודקים, טכנית. שם הם נהגו (לא במאמץ רב, יש להודות) ושם באו לעולם. אביהם נוסע לשם בתדירות גבוהה הרבה מיכולתו ומאמין גם הוא עצמו ששם ביתו, אבל בסוף היום -
כולנו תל אביבים.

אנחנו קונים את ספרינו ואת החלב שאנו שותים בחנות הספרים ובמכולת השכונתיות, אנו הולכים ברגל לים ולככר ולנווה צדק. אנחנו יודעים מי היו חיים ואלישע ולמה מלצ'ט קיבל רחוב יותר גדול מג'ורג' אליוט. אנחנו מכירים היטב את כל המשוגעות שמחלקות אוכל לחתולי הרחוב ברדיוס של 500 מטר, ואם אנחנו עוברים באיזה רחוב שקט בשעת צהריים ויש בו חמישים מטרים פנויים של חנייה, מיקה אומרת מיד: "תראה כמה חבל שאין לנו איזה אחת-עשרה מכוניות משלנו, אבא, יכולנו להחנות את כולן כאן בלי בעייה".

ואני די אוהב את העיר שאני גר בה. אני מהלך ברחובותיה שעות ארוכות מידי יום ומשתאה על חוסר האיכפתיות שלה מעצמה. על קלות הדעת בה היא מתמסרת לכיעור המצוי בה, ועוד יותר מכך על יכולתה להחריב את הדורש שמירה. אני אוהב את חוש ההומור הנפלא של ראשיה, שמצליחים להצחיק אותי מחדש בכל פעם שהאיש עם המפוח בשדרות רוטשילד ממתין שאחלוף בקרבתו ואז הוא ממלא את ריאותי באבק תל אביבי משובח.
בתחילת כל סמסטר אני ממליץ לתלמידי ללכת לאורך רחוב אבן גבירול מתחילתו ליד קרליבך ועד הירקון. "חצי שעה של הליכה מתונה", אני מבטיח להם, "תזכה אתכם בסיור לאורך הרחוב המכוער ביותר במזרח התיכון".
"וזה טוב", אני ממשיך ואומר להם, "כי זה מבטיח לכולנו הרבה עבודה בשלושים השנים הקרובות". (אני אישית אינני מתכוון למשוך כל כך הרבה, אבל אינני רואה סיבה לחשוף זאת בפניהם ולהחדיר בכך מימד טרגי לשיעור, בכל זאת מדובר בעיצוב גרפי בסך הכל).

אני אוהב לעבור ברחובות העיר ולראות מקומות שידי היתה מעורבת בעשייתם. אני מרגיש איך לאט לאט אני הופך להיות חלק מהמרקם העירוני, ולא רק בזכות דוחות התנועה שאני משלם (לא תמצאו אגב, מישהו שאין לו רכב, שחוטף כל כך הרבה דוחות כמוני. אבל בכיף אני משלם. בטווח הרחוק העיר הזו מחזירה לי כל אגורה).
מה שמפתיע אותי יותר מכל בעיר הזאת, היא העובדה שפרנסיה מתעקשים לקרוא לה תל אביב-יפו, ואז מספרים לך שהיא בת מאה, ואף יותר מכך שמדובר כאן בעיר שצמחה מן החולות.

אינני מבין גדול בלוגיקה. תמיד רציתי להיות חכם מספיק כדי להבין משהו על תורת ההגיון, ופעם פעמיים אפילו הרחקתי לכת במאמצי לכבוש פסגת תבונה אנושית זו, אבל בעיקרי נותרתי טיפש מכדי להבין באמת מה רוצים ממני שם. ובכל זאת, הנה היקש לוגי פשוט שגם טיפוסים מסוגי מסוגלים להבין: אם נאמץ את ההנחה שהעיר תל-אביב אכן צמחה מן החולות (א'), וממש באותו זמן נקבל כנכונות את העדויות על קיומו של יישוב ערבי ביפו מזה כ-1,000 שנה (ב'), אזי נוכל להקיש מכך כי הערבים עשויים חול (א'+ב').
אבל בשביל זה לא צריך להיות לוגיקן, כל ילד יודע שניתן לפורר את הערבי ללא מאמץ ניכר כאילו היה רגב אדמה חומה וטובה מאדמת ארץ ישראל.


-----------


בלינקים הבאים מופיעות שתי עבודות שהצעתי לעורך שלי במעריב השבוע, אחת לכבוד תל אביב שצמחה מן החולות, השנייה לכבוד החברה החדשה שלי, ציפי, שהיא כעוף החול.

http://cafe.themarker.com/view.php?t=965600

http://cafe.themarker.com/view.php?t=965598

אבל אתמול אגב הליכה ברחוב הסברתי לאמי בטלפון למה אינני מתכוון לבוא לליל הסדר המשפחתי. "אני נורא אשמח אם תבוא בכל זאת", אמרה לי, ואני עניתי מיד, "נו, לפחות את לא לבד, גם אמא של גלעד שליט היתה שמחה אילו היה בא" ומיד קפצה לי העבודה עם גלעד שליט מול העיניים, והלכתי למשרד ועשיתי אותה, ושלחתי אותה למערכת.

וכולנו יודעים שילדים, כלבים וגלעד שליט תמיד גונבים את ההצגה.

שיהיה לכולם זבח פסח שמח.