שיר שכתבתי ממש ממש מזמן. הבחור שהשיר מיועד לו, קיבל העתק של השיר, והוא שומר אותו עד היום.

אהבה בלתי אפשרית...

אני אוהבת אותך אבל יודעת שאסור לי.

אני אוהבת אותך יותר משאי פעם תדע.

המעט שאתה אוהב אותי, מספיק לי.

אסור לי לשאוף ולרצות ביותר, ממה שאתה כבר נותן לי.

 ואתה נותן, והמון...

מבלי לדעת, אתה נותן לי משהו שיספיק לי לכל חיי.

 גם אם לעולם לא תדע שאני אוהבת אותך.

הכל מתוכי צועק, זועק- אני אוהבת אותך!

עיניי צועקות זאת, ליבי צועק זאת,

 גופי החושק בשלך.

 שפתיי הכמהות לשפתייך...

 ואולי זה קרה מההתחלה, איני יודעת.

משהו בי פתאום השתנה.

אני כבר לא כשהייתי.

אתה לעולם לא תראה בי אחרת, שונה-

תמיד, אראה לך אותה אחת.... תמיד.

 אתה אוהב אותי, אך לעולם לא כפי שאני אוהבת אותך.

ורק נפשי תמיד את האמת תדע.

ייסורים, דמעות, קוצר נשימה,

וליבי דואב, כואב, אותך אוהב, מתייסר במחשבות עליך.

 אסור לי! אסור! אתה לא שלי,

לעולם לא תהיה- לפחות לא כפי שהייתי רוצה שתהיה....

ואולי תמיד אהבתי אותך.

אולי רק עכשיו הבנתי.

וגם אם אי פעם חשבתי שאף פעם לא מאוחר,

איפשהו, בין הלילה לאור זריחה

 אי שם באיזור הדמדומים שבין בוקר חדש לבין לילה זרוע כוכבים ואופל, שם במקום הזה,

בדיוק באותה

 שנייה- נעשה מאוחר.

בשבילי- מאוחר מדיי....

מאוחר מכדי לאהוב אותך בחופשיות.

כי עד שהבנתי, עד שהפסקתי להתכחש למה שאני מרגישה אליך, עד שקיבלתי והשלמתי עם העובדה

שאין, זה נכון-

 אני אוהבת אותך!!!

 פשוט הכה בי כברק והבנתי דבר מה נוסף- באותה בינה בדיוק

הבנתי שאותך אני אוהבת-

אוהבת באהבה אסורה.

אהבה שהיא פשוט- אהבה בלתי אפשרית....