נכון. הוא בן שמונים. נכון, קשה לו ללכת.

נכון, קלינט איסטווד מדבר על הנושאים הכי חשובים באמריקה ועושה את זה באומץ לב ובנחישות.

אבל הפעם, היתה לי אכזבה

לא בגלל שהוא זקן. לא בגלל שבני ההמונג ( השכנים שלו לשכונה האמריקנית המתבלה) הוצגו בצורה הכי סטריאוטיפית שאפשר.

התאכזבתי כי הוא לא שיחק טוב. כי הוא הזכיר לי את המערבונים שלו מפעם, כשהיה רק חתיך.

ועכשיו הוא כבר לא חתיך. אין מה לעשות.

אז ממנו מצפים לאיכות.

אחרת יש אכזבה.

התסריט ממש עלוב. גם המשחק לא משהו. של אף לא אחד מהמשתתפים. חוץ מסדר מופתי במחסן שלו - אין שם כלום.

הוא מדבר לכלב שלו. זה פחות או יותר העומק שאליו הוא מגיע.

ואולי אני כל כך מאוכזבת כי אין שם, בסרט, כל תקווה.

ורק המוות מחכה, במוקדם או במאוחר.

אין משמעות למשפחה. לחברות. לכללים.

ואפילו יחסים טובים שמתפתחים בין אנשים, הם רק זמניים.
ממש לא דרך נחמדה להתחיל את סוףהשבוע הסרט הזה....