תוכניות הריאליטי שאנחנו כל-כך אוהבים להתמכר אליהם נותנות לנו המון, כך לפחות נראה.

חדר האח הגדול, למשל. אותו תא וידוי פרטי (שמקביל גם למצלמת ההצבעה בהישרדות) שבו נאמרים כל הדברים ששאר המשתתפים לא שומעים. הצופה המסור מתוגמל באופן אישי בהרגשה של שותפות סוד.

דוגמא נוספת היא פורמט הניפויים הדרמטי. גורלו של כל משתתף תלוי בהצבעת השבט, או במיסרונים של הצופים. כל מי ששולח מיסרון מרגיש את כוח ההצבעה בידיו (מה שלא בא לידי ביטוי בבחירות לכנסת, אבל זה כבר נושא אחר...) כל מי שמזדהה עם המנצח, או "הימר על הסוס הנכון", מרגיש גם שותף להצלחה.

אפשר גם לדבר על פאנל השופטים בתוכנית "כוכב נולד" ובתוכניות דומות. במקרים מסוימים זאת גברדיה של יודעי עניין, שנותנים לתחרות גושפנקא מיקצועית. במקרים אחרים מדובר בשבט המנופים - קבוצת המפסידים ההולכת וגדלה, שכל אחד שם זוכה בעצם בסיכוי להישאר אהוב על הקהל (ואולי אפילו לחזור לתחרות).
 
אז אם אנחנו זוכים בתחושת כוח, שיפוט, שותפות סוד, וחלק מההצלחה, מדוע זה לא מרגיש מספק? 

*בזמן הכתיבה עיינתי בערך "תוכנית מציאות" בויקיפדיה והתייחסתי למאפייני הסוגה.