אתמול נתפרסמה ידיעה כי ד"ר אבו אל עייש, אשר בנותיו נהרגו מאש צה"ל ממש בסיום המבצע האחרון בעזה, הוצע כמועמד לפרס נובל לשלום, על פעילותו למען דו קיום בין שני העמים. מלבד תגובות בודדות שבירכו על הצעד הידיעה גררה אחריה מבול ארוך של תגובות זועמות שבאופן כזה או אחר זעמו על העניין, לגלגו עליו וטענו שאסור לתת "פרסים לרופא- המחבל"... מדובר במאות תגובות שכנראה משקפות במשהו את הלך הרוח בציבור. ללא ספק אנו מעדיפים את הערבים שלנו עם גרזנים,בולדוזרים או חגורות נפץ. כל ערבי אחר גורם לנו לצאת מן הכלים. הדפסים על חולצות של אישה ערבייה בהריון ועליה כוונת צלפים משעשעים אותנו אבל ערבי שמדבר כל כך יפה על האובדן שלו,שעות ספורות לאחר שבנותיו נהרגו ועוד מעז לרמוז שאין הוא נוטר טינה כלפי העם שלנו, יכול ממש לגרום לנו לאבד את קור הרוח שלנו. הוא הרי חייב להסתיר משהו, המחבל השקרן הזה... מי בכלל נתן לו להיות רופא, ועוד אצלנו במדינה,הא?! ואיך השקרן הזה עוד מעז להתבכיין לתקשורת שזה היה צה"ל שירה על הבנות שלו?? אנחנו נבוא ונצרח עליו לפני כל מצלמות העולם, שיבין שאתנו לא מתעסקים...
אני מביא לכאן רשומה שכתבתי, לאחר שהתפרסם מקרהו הטראגי של הרופא, מה שגרר גם אז כמובן מאות ואלפים של תגובות ציניות להחריד מפי קהל האינטרנט בארץ. שמה של הרשומה- לעמוד מול אדם:
"כאשר הנך עומד מול אדם שאיבד בשנייה אחת את בנותיו, שעות ספורות לפני פסיקתה של האש, ובכל זאת הוא מדבר על שלום ודו קיום, יכול אתה רק לחוש עצבות וצער. כמו צופה במחזה של אותלו, של המלט, של אדיפוס, שבו הטראגיות הבלתי נמנעת מתרחשת לה תמיד לפני שהמסך יורד. אתה יכול גם להיות אדיש לכך, כאילו והדבר כלל אינו נוגע בך. לשכוח את מה שראו עיניך, להתכחש לכך, לתרץ זאת, להקל בכך ראש ולב.
אבל, אינך יכול להאשים. כפי שאינך מאשים את הצד שלך באחריות לדבר, כך אינך יכול להאשים את אותו אדם. אינך יכול לצעוק על אדם שיושב מולך, שרק שעות ספורות לפני כן חזה בעולמו נחרב לנגד עיניו. אינך יכול לבוז לו, ללעוג לו ולאובדנו,להכריז בקול "יהיה בסדר ד"ר... מקסימום תעשה עוד ילדים..." או "תחסוך מאתנו את הדמעות..." וכיוצא בזה עשרות אמירות בסגנון שנשמעו היום ברחבי הרשת ומפה לאוזן.
כאן בדיוק טמון המבחן האמיתי שלנו. לא בעמידה מול החמאס ודומיו. החמאס לעולם לא באמת יוכל למדינת ישראל. ישראל היא מעצמה אזורית, כוח אדיר לעומת החמאס והיא מגובה על ידי המעצמה האדירה בתבל. הדבר האמיתי היחיד שבאמת יוכל לנו, שבאמת מאיים עלינו, על שורש מהותנו, זוהי האפשרות הזו שמתגלה בדיוק בהתמודדות עם מקרים כמו זה, האפשרות שאנו עצמנו הפכנו דומים לאויבנו המרים, בבואות במראה לקיצוניים והמטורפים שבצד השני, שאדישים לגורלם של זקנים וילדים.
בכל פעם שמי מאתנו שמח לאידו של אדם שכזה (ואין זו הפעם הראשונה, וגם לא השניה, וגם לא העשירית וגם לא המאה...),בכל פעם שמישהו מעין זה מגיב באופן הכי לא מתקבל על הדעת, בכל פעם כזו הטירוף רושם לו עוד ניצחון. בכל פעם שמישהו מגיב על כך באמירה "חבל שלא לקחו את כל המשפחה", השינאה העיוורת והמאכלת סופקת ידיה בהנאה.השינאה הזו היא מדבקת, כמו כספית חומצתית שהתפזרה וכעת שוטפת את כל שבדרכה, בתחילה היא אוחזת רק בקרב השוליים, בקרב הפנאטים, חדורי האידיאולוגיה העיוורת והסיסמאות, ולאחר מכן, אם נותנים לה, אם שוקעים בתוכה, היא לאט לאט שוטפת את הכל, עוברת מאדם אחד למישנהו, מתפשטת והולכת, כמו בסרט מדע בדיוני זול, כמו רוחות צהובות ומחניקות, הרודפות אחרי כל אחד ואחד, ולא ניתן להמלט מהן, גם לא על ההר הגבוה ביותר וגם לא במערה העמוקה ביותר, כפי שזקן אחד סיפר פעם לסופר דוד גרוסמן, בספר אחד שלו שעד היום כבר הספיק להישכח. כשאנו עומדים מול אדם כמו ד"ר אבו אל עייש אנו למעשה ניצבים על הקו הדק העומד בין המלחמה בטירוף לבין האפשרות המפחידה יותר מכל הקסאמים והגראדים כולם, מהאפשרות שאנו הופכים להיות חלק מאותו טירוף.
אני מביא כאן בשנית את הקליפ המצמרר, Forlorn Hope שמו, של להקת AFTER FOREVER, שהבאתי כאן לפני יותר משנה. כפי שכתבתי אז איני חסיד נלהב של רוק כבד, ממש לא, אך מאותו שיר לא יכולתי שלא להתרגש.
עוד כתבתי אז, כהקדמה לקליפ- "השיר, וכן הקליפ, עוסקים למעשה בטרגדיה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ומביאים קטעי תמונות מתוך האינתיפאדה האחרונה. ובניגוד להרבה איזכורים רבים אחרים, באתרי אינטרנט בחו"ל, לא מדובר כאן בהתייחסות חד צדדית או מגמתית. נראה כי הקטע החזק הזה מבקש להראות את הסכסוך כטרגדיה שבה לכודים שני הצדדים ללא יכולת להיחלץ. ואולי אפילו כבר ללא רצון. ובסופו של דבר מי שסובל אלו האזרחים הפשוטים שבשני הצדדים. השיר, והתמונות המצורפות אליו, יוצרים חוויה מרגשת ומטלטלת... לסיום החלטתי לתרגם את דבריה המצורפים של הגולשת MorticiaNL שהעלתה לאתר את השיר הזה וגם יצרה את הקליפ: " יצרתי את הוידאו הזה כדי ללוות שיר יפה ומרגש של להקת המטאל ההולנדית האהובה עליי after forever, בכיכוב הסופרנו המרהיב של הזמרת שלהם Floor Jansen. השיר הזה עוסק בנושא של האינתיפאדה והסכסוך במזרח התיכון, אך הוא אינו מצדד בצד זה או אחר, אלא נועד לגרום לכם לחשוב על מי אלו שבסופו של דבר סובלים. הוא מציג קטע מתוך נאום של יצחק רבין, זוכה פרס הנובל לשלום שנרצח בשנת 1995. אני מקווה שזה יכה בכם כפי שזה עושה אצלי, בכל פעם שאני שומעת אותו. המילים נכתבו בידי מארק ג`אנסן, את השיר ניתן למצוא באלבום (2001) "Dechiper" אני מקדישה את הוידאו הזה למסר של שלום, הבנה ואהבה"
*הציטוטים המובאים כאן במרכאות אלו ציטוטי דוגמא שהועתקו כלשונם מתגובות ברחבי הרשת למקרהו הטראגי של ד"ר אבו אל עייש. חשוב לציין כי לצד אותן תגובות היו גם תגובות רבות של צער והשתתפות בצער וכן כאלו שהתנערו לחלוטין מתגובות הזלזול והשטמה."
|