מודה. אף פעם לא קראתי את מדור הספורט בעיתון. כאבתי יום יום את העלמות יערות הגשם עת השלכתי לפח בקשת מושלמת את המוסף שלדעתי הינו המיותר ביקום.

הלכתי בבוקר למשרד הרישוי. עניין פעוט של רישיון בהכחשה. המספר שלי בתור היה נטול תקווה. על הכסא לידי התעלם ממני בנחת מוסף הספורט של הארץ. אחרי חצי שעה בתור הייתי מוכנה לקרוא גם את התווית שמודבקת לסוליית הנעל של אלוף הארץ בחיבור גבות שישב לפני. לקחתי את המוסף. תמות נפשי עם אפס פילזן.

מיותר לציין שהוקסמתי. יקום חדש ומסעיר נפרש מולי בדאבל ספרד מפואר. בשורה התחתונה - מלחמה.

את עורי העדין כיסו חברבורות חברבורות עת קראתי בעיניים דומעות:

 "חודשיים בתפקיד והוא עדיין חי. זה כבר הישג ענק"

כן. כדורגל זה באמת עניין של חיים ומוות ומי כמו מאמן נבחרת עיראק, הברזילאי ג'ורוואן ויירה, חש זאת על בשרו. הוא מציין בענווה "אם נפסיד אנשים ייהרגו ואם ננצח אנשים ייהרגו". לפחות עדיף למות עם גביע ביד, ממשיך ושואג הכתב הפוליטי.

חולשה אחזה בי. קמתי לשתות.

בעמוד האחרון צורחת הכותרת:

 " הפעם הקרב היה עד טיפת הדם האחרונה"

נאמני הר הבית? חוליות מסתננים של פקידי שומה? מאבקים בדירקטוריון של בנק הדם? לא כך הוא! הטור דה פראנס. סנדי קאסר דימם אל קו הסיום, והפסיד. הנחתי את ימיני על לוח ליבי ונשבעתי לעולם לא לשכוח.

תנו לי ספורט, תנו לי אתלטיקה קלה, תנו לי זורקות כדורי ברזל משופמות, תנו לי קופצים לגובה, קופצים לרוחק וקופצים הצידה. תנו לי מלחמות עקובות מדם על דשאים מוריקים עד שיתוקנו הליקויים באצטדיון בדוחא ובני סכנין ימשלו על פני הארץ.