יש בי סבלנות לאנשים קצרים.

קפיציים כאלה שנמתחים ומתכווצים,

כאלה שיום אחד באים ויום אחד הולכים,

יום אחד טובים ,יום אחד רעים

יש בי סבלנות אליהם..

מחפש את הדרך לראות מה הם מסתירים מאחורי המסיכה.

הרב המכריע רק מפנטז שיש לו באמת מסיכה,

תשוקת ילדות שכזאת להיות מלך הכיתה.

אבל את אלה אפשר לזהות במבט חטוף ומהמילה השניה,

מספיק לראות את החנונה מרוחה בקצה שרוולה השמאלי של החולצה.

האמיתיים מלאים ועמוסים מלהכיל, צריך לתת להם אור ואולי

לחכות לראות אותם נפתחים, זה יכל להגיע בעונות השנה , זה יכל להגיע בימים של השבוע

וכשזה מגיע זה מקסים, מצלמים תמונה בראש ונזכר בה כשאני מרגיש פגוע.

אל תגיעי לכאן...תברחי אל הכפר, זה לא אמיתי וזה ממכר,

עד שגדלים ומבינים שאלה הם החיים וכנראה שאין שום דבר אחר.

לאיזה כיוון שלא תזרקי כנראה ש-מאחד מהם תפגעי, וזה לא מתאים

לילדה שלי, זה לא ראוי וזה הכי לא אמיתי.

אבל אין לי דרך להגן עליך,כי את הרי כבר לא נכנסת תחת קורת דלתי.

ובנימה אופטימית זאת אני אחתום , הבלוג רק נפתח למחשבות אשר ממלאות את הלילות

בהן אני כבר לא מחבק חזק.

המון אנשים עצובים , עצורים , סגורים ופחדנים,ואני מקווה שתמיד תשמרי על עצמך חזקה,

ותזכרי... אפשר לנצח , גם אם לא משחקים לפי כללי המשחק.

זוהי זריחתה של ידידות נפלאה.