דאונז מתאר את האנשים כעסוקים בעניינים מעשיים עד שפתאום הם עומדים לפני משבר (אובייקטיבי: מוות, אסון טבע, פעילות טרור וכו') ואז הם מחפשים את משמעות חייהם. התיאור הזה נראה לי רחוק ממני שנות אור. מאז שאני זוכרת את עצמי אני שואלת מה המשמעות של כל זה ומעולם, בשום טיפול, בשום ספר עזרה עצמית וגם לא בשום ספר פילוסופיה רציני, לא מצאתי את התשובה. נכון, יש תקופות שיותר נסבל לחיות עם השאלה, שהיא פחות מטרידה, למשל כאשר אני מאוהבת. בתקופות אחרות, כשהדכאון חוגג, השאלה משנה את צורתה ומתנסחת "כלמה לחיות?". במשך השנים למדתי להשלים עם זה שלעולם לא תהיה לי תשובה מספקת, והחלטתי לשאול שאלות פשוטות יותר כמו "איך אפשר להעביר את החיים בצורה נעימה?" או "איך אפשר למצוא משהו שבאמת מעניין בעולם הזה?". כלומר, עברתי משאלות של "למה" לשאלות של "איך", וזה בהחלט מקל.

לכן, אני לא מזדהה בכלל עם הטענה של דאונז שאנחנו מתחמקים מהשאלה הזו עד שמתרחש משבר. אני חושבת שאצלי זה הפוך אני מתחמקת מהשאלה רק בזמן משבר כי אז יש דברים יותר בהולים שצריך להעסיק בהם את עצמי. בעיתות משבר (אמיתי, לא נפשי) אני יכולה לגייס כוחות שבזמנים רגילים אין לי ואז יחד עם הכוחות באה גם העשייה ואז נשאלות פחות שאלות. בשאר הזמן השאלה נשאלת אצלי כמעט כל יום גם אם לפעמים בצורה של אמירה (אין לחיים משמעות) ולא שאלה.

האמת היא שלא פלא שדאונז מדבר על חוויה אחרת לגמרי מאשר שלי כיוון שהוא מתאר את הטרנס העיקרי שאנו משתמשים בו כי להימנע מהשאלה הזו כטרנס הדתיות, ולי אין מזה ולא כלום. הדת יכולה אמנם להיות גשר להתמודדות עם המשבר, אומר דאונז, אך בהחלט יכולה להיות גם סוג של התחמקות ממנו. בדת ממוסדת, אומר דאונז, נותנים לנו את כל התשובות מן המוכן וזה מאפשר לנו להמנע מלשאול את השאלה מחדש. ואולם, התשובה, אומר דאונז, חייבת להיות אישית לכל אחד מאיתנו ולא יכולה להלמד אלא רק באמצעות התנסות. כיוון שהטרנס הזה מאוד לא רלוונטי לי (פעם אחרונה שהתנסיתי במעשה דתי היה כשהחלטתי ביום כיפור 1973 לשבת רק על הרצפה כך שהצפירה תפסה אותי ואת אחותי משחקות את משחק הזכרון על השטיח) ומנגד את משבר המשמעות אני מרגישה כמשהו מאוד ממשי בחיי, נשאלת השאלה באיזה טרנס אני כן משתמשת.