היום האזכרה של סבא, היום זה היום, לפני שנתיים היינו בבית הקברות, וראינו אותו עטוף בטלית לבנה, קטן כל כך, כל כך שונה מהאיש הגדול שהוא היה, ואני נעמדתי מולו, ומול כולם, ועם מלא דמעות בעיניים נשאתי הספד שלא שכחתי זמן רב אחרי זה.
"האדם האדיב, הצדיק, הנערץ, האהוב, התומך והדואג שהיית תמיד ישאר בליבנו ובשום דרך לא יימחק!
הרצון שלך לדעת על חיינו ועל הגשמת חלומותינו מפליא כל פעם מחד, כאילו כל חלום שהגשמנו היה שלך!
עמדת לצידנו ברגעים קשים, וגם ברגעים של שמחה ואושר כאשר העלת נכדים לתורה. סבא, נהנתי להגיע לבית הכנסת בימי שישי ולראות את החיוך הרחב הגאה שעלה על פנייך שהבחנת בי.
נהנתי לשחק איתך למרות שידעתי שאתה נותן לי לנצח כדי שהייה מאושרת, והייתי.
נהנתי לצאת מבית הספר ולאות אותך מחכה לי בספסל הקבוע ולוקח אותי הביתה ומכין לי פיצה, נהנתי לראות אותך צוחק בסרטים מצחיקים וגם כשגרבו לך גרביים, נהנתי לראות אותך נרדם בספה העיקר לא להשאיר אותי לבד.
אני זוכרת סבא שהמצאנו ביחד לחיצת יד מיוחדת משלנו, סבא, אף פעם לא אכזבת אותנו, ואף פעם לא התלוננת על שום דבר.
סבא אני יודעת שאתה לא מסכים לבכות, אז אני מצטערת סבא, סבא קשה לי להבין שיותר לא יהיה לי למי לקרוא סבא.
איבדנו סבא, אבא בעל חם דוד ומכר דגול
ואלוקים הרוויח מלאך לצידו סבא, תהיי נשמתך צרורה בצרור החיים, יהי זכרך ברוך"
ככה עבר אותו יום, חלק שני בחיי, זה כל כך מוזר, בחיים לא חשבתי על האפשרות שהוא, סבא שלי, ילך, יעזוב אותי, הוא תמיד היה כל כך חזק, וכל כך בטוח, תמיד סמכתי עליו שהוא יהיה שם בשבילי תמיד.
פתאום עכשיו ללכת לבית הכנסת גורר כל כך הרבה כאב, לראות את המקום שלו, לפעמים ריק, ולפעמים תפוס ע"י מישהו אחר, ולהתקרב, לחפש את המקל שלו, זה שהוא היה שוכח כל הזמן ליד הכסא ואני הייתי רצה להביא, להיזכר איך הוא היה מביט בי, הייתי מגיע לתפילה בימי שישי, והוא לא היה יודע, ופתאום הוא היה רואה אותי והעיניים שלו היו מבריקות, גאות, עכשיו כבר הן אינן.
ולהיכנס לבית של סבתא, לראות את הכיסא שלו, לראות את האמבטיה ולזכור איך הוצאתי אותו משם מת, לזכור תמונות רעות, לזכור תמונות טובות, להשתגע, ולהישאר שפויה, הרי צריכים אותי חזקה, מישהו צריך לשאת הספד.
לצרוח בשקט, שאף אחד לא ישמע, ללכת לבית העלמין, לראות את אמא נשברת ולהישאר חזקה, לחבק להרגיע, להגיד שלא קרה כלום, שהכל עובר ושהזמן מרפא הכל, למה זה לא עובד אצלי?!?! ואחר כך לשמוע את אמא אומרת לי שהיא יודעת שאני בן-אדם חזק, מה חזק בי? אני נשברת! אני מרגישה כמו אקדח טעון, שיודע שאם הוא ירה הוא יפגע באחרים אז הוא לא משחרר את מה שבתוכו אז הוא מתפוצץ מבפנים בינתיים, עד שיגיע היום והוא יצרח לכל עבר.
הדברים הקטנים האלו, מוצאים אותי מדעתי, אני יושבת עם סבתא, אנחנו מדברות, פתאום היא בוכה, ואז היא מספרת לי, איך סבא נפל ומה קרה, ואני אומרת לה סבתא, אני הייתי פה, אני הוצאתי אותו מהאמבטיה, אני קראתי לאמבולנס, והיא שואלת אותי, מה באמת? את בטוחה?!
או שהיא שואלת: את עדיין זוכרת את סבא?
אני לא מבינה, מה אני אמורה לענות? מה אני אמורה לעשות? אני אאמורה לצרוח ולהגיד לה: מה את חושבת?!? שרק לך כואב כאן? שרק את איבדת משהו חשוב?! אני איבדתי סבא, אני עברתי משהו שמנע ממני שינה כמה לילות, הפנים שלו הכחולות חוזרות לי מדי פעם לראש, והעיניים העמוקות, וכל מה שאני מנסה זה להיזכר במה שהוא היה לפני\ ואת מעיזה לשאול אותי אם אני זוכרת?!!? מה את חושבת לעצמך!?!
אוף... כמה לחץ אני צריכה לשחרר.. קיטור...
אבל לפחות זה פה, ולא מול אנשים, אני משערת שאם ההורים היו יודעים שככה אני מרגישה אם ישר הייתה מנסה לטפל בי בתרופות, כי היא לא מתמודדת עם שום דבר, הכל תרופות, ואבא היה אומר, לא תרופות, תרופות זה לפסיכים, היא לא צריכה את זה זה רק משבר גיל ההתבגרות, כל אחד עובר את זה.. זה יעבור לה, אנחנו לא צריכים להתערב בכלל..
אני חושבת שזה מסביר בדיוק למה אני לא מתלהבת מהרעיון שהם יתערבו לי יותר מדי בחיים, אני אוהבת אותם, אבל הם לא מבינים, הם לא יודעים מה אני באמת זקוקה, הם לא מבינים שכל מה שאני רוצה זה להיות ילדה, לא להיות אמא, לא להיות האחראית מבחינה רגשית על כולם, שאף אחד לא יבכה או ירגיש רע חס-וחלילה.
טוב\ אני חושבת שזהו, כאן נגמר לי הכוח לכתוב, אני מקווה שיבוא יום והכל יהיה טוב יותר! |