ביום שמתתי לא ניתנה לי האופציה למעלה או למטה. הסתבר לי ש'עננים או אש' זו אגדה אורבנית. ולא שלא ידעתי את זה קודם, אבל איכשהו, העובדה שלא הייתה מנהרה ושאת האור הלבן הפיק פלורסנט - איכזבה.
ובכל זאת, קשה לומר שהבנתי מיד.
כשהאישה הכחולה ניגשה אלי, חשבתי שמדובר בהשתקפות של שמיים.
כשהיא הקיאה לי על הנעליים, היססתי להתעצבן.
"סליחה", היא לא נשמעה מתנצלת, "ג'ט לג".
"אלוהים הוא אישה?", מיד התעניינתי אצלה.
"אה, את מאלה", היא רטנה.
התיק על הגב שלה היה פתוח לרווחה ועטיפות ריקות של קונדומים מילאו אותו עד אפס מקום. עם כל תנועה שלה, לימין או לשמאל, הם איימו להתהפך להר צבעוני על הרצפה. שלא הייתה רצפה, פתאום שמתי לב. אלא שורה ארוכה של ארונות קבורה.
לא יודעת, כל הסיפור הזה של המוות לא כל כך דיבר אלי.  

אנשים שעושים לו רומנטיזציה, קצת סתומים.
לא במובן של טיפשים. במובן שאיזה פקק תקע להם את האוויר במערכת והם התנפחו לממדים בהם גם אם האשליה תתרסק להם מול הפנים, הם יחשבו שמשהו נפלא קרה. או שאפילו אין להם פנים, רק עקבות עמומים של תווים. עד כדי כך הם נפוחים בעצמם.  

אם תשאלו איך מתתי, המקסימום שאוכל להגיד הוא שזה לא כאב ושזה היה הדרגתי. 

הכחולה שלפה עשן מהכיס ופיזרה אותו סביבי, היה לו ריח מבחיל מתקתק ולשנייה איבדתי יציבות. היא לא הניחה יד מנחמת על הכתף שלי, רק חייכה דרכי והסתובבה ללכת.
ואני לא יכולתי לעבור דרך עיגול הערפל שהקיף אותי.
כשקראתי לה לעצור, היא שמעה. אני יודעת כי היא המשיכה ללכת ביתר נחישות. ואני כל כך רציתי שתסכים ותחכה - זה מוזר איך במהירות אנחנו נתלים בזרים - ומה כבר יכול היה לקרות לי? כלומר, מה יכול להיות יותר סופני מהסוף שלי?.  

"עוד משולש?", אימא שלי שאלה כשהכניסה את מגש הפיצה למקפיא.
"אני שונאת כשאת עושה את זה", אחותי התלוננה.
"את לא מאמינה איך נהרסו לי הציפורניים כשניקיתי את התנור. החומר הכתום ההוא מעולה, פעם הבאה אני אקנה לך גם. מה אמרת?, תגידו, שמעתן על מה שקרה בברית של ציפורה? אמרתי לה שהיא הייתה צריכה לשלוח הזמנות מסודר, כזה חסר אחריות האי-מייל הזה".
אחותי הסתכלה עלי וגלגלה עיניים, הן אף פעם לא הסתדרו טוב מדי.
לא היה לי חשק לשתף פעולה, עדיין הרגשתי מסוחררת.  

אם תשאלו איך מתתי, המקסימום שאוכל להגיד הוא שזה לא כאב, שזה היה הדרגתי ושברגע האמת, בכלל לא היה אכפת לי.  

"את לא נראית כל כך טוב", אבא שלי אמר כשנכנס, הוא הניח יד תמיד-חמה על המצח והמשיך למן-ספק-הצקה-ספק-ליטוף על השיער. 
"היא ככה מאז שהיא הגיעה, אבל לא בא לה לדבר על זה", אחותי הודיעה מהחדר השני.
"והם בקושי החזירו את העלות, כי מילא המוסיקה אבל אתם יודעים כמה קייטרינג עולה בימינו? אף אחד כבר לא שם צ'קים כמו פעם, בטח לא לברית. ומי עושה אירוע ביום ראשון בצהריים?", הקול של אימא שלי הדהד בין קירות עמוסים תמונות וציורים.  

בדרך הביתה מההורים, עצרתי לקנות גלידה.
אבל כמו כל דבר אחר באותו יום, היה לה טעם מוגזם, מתקתק. מבחיל.
"לאן עכשיו?", האישה הכחולה התעניינה כשחזרתי לאוטו.
לא עניתי. מה היא חושבת לעצמה, שהיא יכולה ללכת ולחזור מתי שהיא רוצה?! אני אראה לה מה זה לעזוב אותי מתה.  

בבית, איתמר בנה מגדל גבוה מקוביות. הכלבה שכבה במרפסת. החדשות התרוצצו בלי קול על מסך הטלוויזיה והכיור היה נקי מכלים.
"איך היה היום שלך?", הוא נישק אותי על הרקה.
משכתי בכתף במן סוג של תשובה. הוא חייך מבסוט והנהן בהבנה, הושיט לי בקבוק של בירה והודיע שהדליק דוד אם בא לי להיות נקייה. 

ביום שמתתי לא ניתנה לי האופציה למעלה או למטה. הסתבר לי שהכול נשאר בדיוק אותו דבר.  

אחרי חצי שעה החלטתי שאני לא טובה בלהעניש אחרים כשזה מנוגד לאינטרסים שלי.
"אני אמורה להציל מישהו? להעביר איזה מסר?", שאלתי את האישה הכחולה.
היא הסתכלה עלי במבט מוזר.
"לסיים משהו? להיפרד כמו שצריך?"
"אני לא מבינה", הכחול שלה הפך מתוסכל.
"כלומר, איזו מן מדריכה את? תסבירי לי מה אני עושה!"
"אין לך מחר אוניברסיטה?", היא באמת נראתה מבולבלת, "את לא צריכה לסיים את הצעת המחקר? לקחת את איתמר לגן?. יש לך עוד מוות ארוך לפנייך, אני לא מבינה למה את כל כך לחוצה", היא ניסתה, "תשתחררי, תנשמי את האוויר, כמה הוא נקי. תפסיקי לחשוב על מחר".
תהיתי אם הג'ט לג שלה זה תירוץ שאוכל לאמץ לעצמי כשאני תיכף אקיא אותה מהבית שלי.
"אף אחד לא יודע?", ניסיתי גישה חדשה.
"אף אחד לא רוצה לדעת", היא ענתה. סתומה, בלי תווים, נפוחה.  
אבל זו לפחות הייתה תשובה עם תשובה.  

ביום שמתתי לא ניתנה לי האופציה למעלה או למטה. הסתבר לי שהכול נשאר בדיוק אותו דבר. הסתבר לי שאני עדיין שונאת כשמפזרים סביבי ערפל. הסתבר לי גם שאף אחד לא חי כאן, אבל רק אלו שמתעקשים יריחו את הסכריניות המבחילה של האשליה. הסתבר לי שהמוות הוא קיום ארוך. הסתבר לי שעדיף להיות ראש כחול סתום עם סמכות שחושב רומנטיזציה.  

קהים. וזה בכלל לא כואב, הדרגתי ולאף אחד לא אכפת. קונדומים, פיצה, בירה ומקלחת, בה הלכלוך נשטף.   

ביום שמתתי הסתבר לי שאני מתה כבר ממזמן.