אז היא אמרה לו שאתמול היא חיכתה שיבוא...וחשבה שאולי הוא איתה ואולי עם אחרת...ואולי סתם נרדם....והיא קינאה...קינאה בה...באותה אישה....קינאה בו על החופש שלו...השתוקקה אליו...שיבוא ויוציא אותה...לחופשי. הוא הבטיח להוציא ממנה את אותה האישה,החייתית...הכלואה...האישה שעוד לא נפצעה מעולם.
הוא סתם נרדם על הספה...זה הרגיש לה קצת עצוב...זה מרגיש לה מאוד בודד...להרדם על ספה. סתם כך.
זה הדדי...הוא אמר. והאמת שזה לא כל כך משנה לה. למרות שזה דווקא עושה לה נעים. לדעת.
היא פחדה. שוב פחדה. שוב מעצמה. מההתרוממות. פחדה מההתרסקות. פחדה להתעורר. פחדה להרדם. פחדה לפספס. כמה אדם יכול לחיות בלי שינה?
"ככה את..." אמרה לה מישהי שבאמת מכירה. "זה הטבע שלך" האמת שהיה לה נעים לקבל אבחנה. היא אוהבת שמאבחנים אותה. כשהיא מאבדת את עצמה.
כול כולה. נוסטלגיה אחת גדולה. חיה במאת האחוזים. חיה בעבר. חיה בעתיד. בעתיד היא בטח תסתכל על העבר שהוא היום ותתחרט על מה? היא עוד לא יודעת אולי על זה שאין לה אומץ. אולי על זה שהאומץ עוד יבוא.
בימים האחרונים היא יושבת וכותבת מקיאה את עצמה החוצה מקיאה מילים מחברת משפטים חושפת את עצמה....בשבילו...בשבילה. בעיקר בשבילה.
איפה נגמרת הפנטזיה ומתחילה המציאות? לפעמים הדברים מתערבבים אצלה מבלי שתשים לב עד שהיא לא יכולה להבחין. עד שהיא לא יכולה לדעת. וסתם הולכת באוויר מוליכה את עצמה שולל תרסק את עצמה לאדמה שוב יום אחד.
מי יהיה שם להרים אותה בחזרה? נדמה לה שהיא יודעת. אבל מה כבר היא יודעת? מה היא מבינה? היא לא מבינה שום דבר.... או בוחרת שלא להבין. אז מה? העולם הוא מקום מלא בחירות. היא עושה את הבחירות של עצמה. |