חירות או נס? -הסיפור הרומנטי לשבת ולפסח!

לצפייה במסך מלא

חירות או נס? -הסיפור הרומנטי לשבת ולפסח!

‎52

יחסים

108 תגובות יום שבת, 4/4/09, 12:18

כרעם מתגלגל נגלו לעינינו לפתע המרכבות הראשונות של המצרים הדולקים בעקבותינו. ים סוף הבהיק מולנו באלפי נגוהות כמזמין אותנו לצלול במימיו וליהנות ממוות נעים בהרבה ממוות בחרב מצרית. אך איש לא מש ממקומו. שש מאות אלף איש קפאו במקומם ברגע אחד שדומה שנמשך לנצח. אחר פרצו מאות לעבר משה וכיתרו אותו בטבעת אנושית מאיימת, כשהם צווחים: "מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים?!".

חירות אחזה בצרור הבד שהכיל את כל רכושה עלי אדמות וחשבה בקדחתנות מה לעשות. ליפול שבי ביד המצרים זאת לא אופציה בכלל. "חיי את השם שלך!", ציוו הוריה לפני שקרסו באפיסת כוחות אל מותם האכזרי מהצלפות מגלבי הנוגשים. ארבע שנים עברו, וחירות בת ה-18 הקפידה למלא את מצוות הוריה ולחפש כל דרך אפשרית להשתחרר מהעבדות הבזויה במצרים.אך לא הייתה דרך כזאת מבלי לאבד את חירותה כאישה.

היא יכלה, כמובן לבחור אחד מעשרות מחזריה המצרים שהזילו ריר כשראו אותה, והציעו לה עולם ומלואו . אך להיות פילגש של קשיש עשיר לא היה כלול בתוכניות החירות שלה. אשר למחזריה מבני ישראל , נו, אתם לא באמת מצפים שהיא תתחבר לעבד, המקבל את מצבו כנתון בלתי ניתן לשינוי, ואינו חושב כלל על התקוממות או מרד! הגברים הישראלים הרופסים, עבדים בני עבדים, נשמתם שכחה מזמן מה זה חופש. לא הם יביאו לה את חירותה.

במצב שנראה ללא מוצא הגיעה לפתע התפתחות מדהימה, שאיש לא ציפה לה. צייר בית המלוכה לו היה מתלווה ליציאה ההמונית של בני ישראל ממצרים, היה ודאי, משרטט את דמותה הפוסעת נמרצות בשורת הראשונים, מנערת את רעמת שיערה האדמוני מתחת לצעיף הכותנה הגס, פניה הגאים, עזי התווים נשואים קדימה לעבר המדבר, גלימתה הלבנה מתבדרת ברוח האביב ומגלה רגליים שזופות חיטובים, ועיניה הירוקות זוהרות באושר ללא נשוא. דמותה של התגלמות החירות האנושית.

רק שבועיים עברו בחיק החירות הנכספת והנה שוב מאיימים עליה. מוחה של חירות עבד כאחוז קדחת. בכושר הגופני המעולה שלה לא תהיה לה בעיה לקפוץ למימי ים סוף ולשחות שעות. אימוניה התכופים בנהר הנילוס וגופה הצעיר בן ה-18 יהיו עזר כנגדה. השאלה רק כמה שעות תצטרך לשחות עד שתתרחק מאימת המרכבות, וגם אם נניח שזה יקרה ותצליח להתחמק מעינם המנוסה של החיילים המצרים, לאן תברח? אין לה שום מושג מה מחכה לה מעבר לאופק התכול-ירקרק האפוף סוד. או מוות.

המהומה סביבה הלכה וגברה. נשים רבות החלו לפרק בחופזה את האוהלים שהוקמו אתמול, כשמשה פקד על חנייה ברצועת החוף פי החירות. שם מוזר לחוף, אבל אלו היו הוראות החנייה האלוהיות שקיבל משה: "לפני פי החירות בין מגדול ובין הים לפני בעל צפון נכחו תחנו על הים". בין זאטוטים מתרוצצים באימה, נשים צווחות בהיסטריה וגברים המכתרים את משה בשאגות זעם ותסכול, נראו המרכבות במרחק הולכות ומתקרבות, ועמם רגע ההחלטה. החלטה שתיעשה כמו כל החלטותיה בארבע השנים האחרונות, לבד.

"חירות! חירות!", בתחילה סברה שאלה קולות פנימיים במוחה, עד שהרימה את ראשה וראתה מולה את נס. עיניו החומות, הרכות, הביטו בה בדאגה. הוא רכן לעברה אל החול, מלוא קומתו הגבוהה, ואחז בכתפיה. "שלא תעזי לעשות מה שאת חושבת!", אמר בקול שקט אך ברור. חירות נרעדה. לא ייאמן איך הבחור הזה מצליח תמיד לקרוא מחשבות! הוריו הישישים טענו שזו מתנה מאלוהים, כמו לידתו עצמה שהייתה בגדר נס לאמו בת ה-60. חיש מהרה התפרסמו כישורי הנסתר של הילד נס, שרק הלכו והשתבחו כשהפך לגבר צעיר.

"אל תבלבל לי את המוח!", השיבה לו בקוצר רוח. רק זה חסר לה שרואה הנסתרות, שלא הסתיר את אהבתו אליה, ישבש את תוכניותיה. כן, ההחלטה כבר גמלה בה. היא תשחה לעבר חירותה. גם אם תטבע בסוף, היא תטבע כאישה חופשייה! "חכי!", הפציר בה הגבר שכל בנות חמולת אשר נשאו אליו עיניים בכיסופים. "הולך להיות כאן נס גדול! הישארי! אני מבטיח לך שלא תתחרטי!".

"על מה אתה מדבר, מטורף?", הקשתה חירות. "איזה נס יכול כבר לקרות פה? שהמצרים יסתובבו ויחזרו אחורה? שיפסידו עם של עבדים חינם? או שאולי אתה רואה בחזיונותיך הדמיוניים צבא אמיץ לב קם עכשיו מקרבנו בן רגע , חמוש בנשק שתיכף ירד אלינו מהשמים, ומביס את צבא המרכבות המצרי?", לגלגה. אך נס לא התרגש מלשונה החדה שאותה הכיר זה מכבר. "אני אומר לך במלוא האחריות, הולך להיות פה הנס הכי גדול שהיה אי פעם בחיים שלנו, ואת חייבת לראות את זה!". "חייבת?", חזרה חירות על דבריו בלעג. "אני לא חייבת שום דבר לאף אחד, ברור? אני חיה לבד ואחראית רק לעצמי!".

נס נאנח ומולל את זקנקנו החום, כשאצבעותיו עוברות ללא שליטה ומלטפות את שיער המשי האדמוני של האישה היחידה שאי פעם רצה בה בחייו. מגעו נעם לחירות. מאז ומתמיד לא יכלה לעמוד נגדו. הגבר היחיד שלא פחד ממנה ומשום דבר אחר. בהחלט חריג בנוף הגברים האפסיים, העלובים של חמולת אשר. "מאשר שמנה לחמו", נזכרה בפסוק מברכת יעקב שהתקיימה במלואה וייצרה גברים עבי בשר ותאבי בשר בכל המשמעויות ובכל שעות היממה....

"ומה אם אתה טועה ולא יהיה שום נס?", אמרה בקול רפה. "אתה תיקח את האחריות לכך שאאבד את חירותי ואוחזר בכוח למצרים כשפחה? ". "אני לוקח את האחריות!", התעקש נס. "אני יודע שאת לא מאמינה בנסים, אבל הנה לך הזדמנות להיווכח שנסים באמת קיימים! ". "אבל איזה נס יכול להיות כאן? תגיד לי רק את זה!", תבעה חירות לדעת. "אני לא יכול להגיד לך, מצטער. תצטרכי להאמין לי על עיוור", הייתה התשובה.

הלילה ירד ובזכות ערפל כבד נאלצו המצרים לעצור מדהירתם ולחנות. "אולי זה הנס שלך?", שאלה חירות את נס וזיק קנטרני ירקרק נדלק בעיניה המתגרות. "אולי אתה קורא לערפל , תופעה מדעית רגילה, נס גדול? או שכמו כל הבורים בחמולה אתה מאמין שאלוהים ירד מלמעלה לבוש גלימה מענן שחור כדי להסתיר אותנו?", המשיכה וצחקה את צחוקה המתגלגל. אך נס רק חייך. "כשיגיע הנס לא יהיה לך ספק שמדובר במשהו ענק ומדהים וחורג מכל חוקי הטבע", אמר בנימת ביטחון.

חירות הרהרה לרגע. מה יש לה להפסיד בעצם? עם עלות השחר תוכל עדיין לקפוץ למים בחסות הערפל, ולשחות באין מפריע. לעומת זאת היא יכולה להרוויח עוד כמה שעות נעימות עם נס וליטופיו המסחררים. בכל זאת צריך לקחת כמה זיכרונות שיחזקו אותה במהלך השחייה המתישה המצפה לה...

רוח הקדים השרבית שנשבה כל הלילה הפשיטה לא מעט נערות מיוזעות מגלימות הכותנה העבות שלהן. רבים חגגו את מה שחשבו כלילה האחרון לפני שיבתם למצרים. נכון, ארץ העבדות, אבל לפחות אוכלים שם בשר. חירות חשבה שלא תעצום עין הלילה, אך כשאצבעות השחר הוורודות קישטו את אופק ים סוף מולה, היא הקיצה משינה נעימה כשזרועו של נס כרוכה סביב גופה, לקול קריאות רמות שהלכו והתגברו:" הים נבקע לשניים! קומו וראו את הנס שעשה משה!".

חירות שפשפה את עיניה שוב ושוב, אך המראה שהלך והתבהר ככל שהשמש התגלתה באופק, העביר בה צמרמורת. ים סוף האדיר, האינסופי, השתרע מולה מבוקע לשניים! ובתוכו – חרבה יבשה! היא רואה טוב או חולמת? מכל עבר צבאו מאות אנשים סביב משה, שעמד על סלע על הים וידיו האוחזות במטה מונפות אל על. חירות התבוננה בנס שלפניה, ואחר – בנס שהתיישב לצדה, וזקנקנו מדגדג את אוזנה, כשהוא לוחש לה – "בוקר טוב, אהובתי קטנת האמונה, היזהרי כשאת קופצת למים, פן תחבטי את אפך המושלם בקרקעית..."

* כל הזכויות שמורות לאלומה עברון (c)

דרג את התוכן: