כותרות TheMarker >
    ';

    חיוך בקצה הדמעה

    רשימות קצרות על החיים, כמו שאני רואה אותם

    ארכיון

    0

    "תחזיקי מעמד"

    21 תגובות   יום שבת, 4/4/09, 16:04


    תחזיקי מעמד

     

    במותו הוריש לי בעלי, בין השאר, מאבק איתנים משפטי על רכושנו ושמנו הטוב.

    מיד כששמעו "הרעים" שבעלי נסתלק לו מן העולם החלו לרדוף אותי, מתוך הנחה, לא בלתי סבירה, שאשבר מיד ואעביר לידיהם בלי טענות ומענות את הנכסים שצברנו במהלך עשרים שנות השותפות, ומתוך כך גם את שמו הטוב של בעלי, שלאחר שלושים וחמש שנות נישואין, היה כרוך לבלי הפרד בשמי שלי.

    אלא שלא כך קרה. ולא את הסיפור הזה אני רוצה לספר כעת.

    משהבינו הסובבים אותי כי אין בדעתי להיכנע, נדו בראשם ואמרו "תחזיקי מעמד", "בשביל הילדים", חלקם אף הוסיף ועודד בשפה רפה "יהיה בסדר." אבל אני לא רציתי "להחזיק מעמד." גם לא "בשביל הילדים". הייתי בת חמישים וחמש, בת למשפחה מאריכת ימים. דודיו של אבי למשל נפטרו לא מזמן בגיל המופלג של תשעים ותשע, וכמעט נגעו במאה.

    אני רציתי לחיות.

    לא הייתה לי כל כוונה "להחזיק מעמד בשביל הילדים".

    הבנתי שמלחמת העולם המשפטית תארך שנים, ותביא אותי אלי כבוד (פחות או יותר) לגיל שישים. לא רציתי "לשרוד" את השנים היקרות האלה. רציתי לחיות ואפילו זממתי, שומו שמיים, ליהנות. ידעתי שאם אסיט את המתג במוחי להלך רוח של הישרדות, אם אשים את חיי על קו "הַמְתָנָה" הרי שאאבד את השנים האלו. ומי שתגיע לקו הסיום של המלחמה, אולי תהיה בעלת רכוש, ואולי לא – אבל לבטח תהיה אישה מרה, ללא יכולת הנאה מן החיים. אז בשביל מה כל זה?

    הסבל נכח בכל רגע, ובכל נים ונים בגופי. הפיתוי להיכנע לו היה גדול. רוב הזמן הייתי מודעת לילדה הקטנה ששכבה בתוכי מקופלת בתנוחת עובר, וביקשה להיכנס למיטה ולכסות את ראשה בשמיכת הפוך הרכה. היא לא רצתה ללכת לבנק, לעורך הדין, לרואה החשבון, לבית המשפט, או סתם לקום ולהתחיל את היום החדש. אף פעם לא התעלמתי ממנה. מעולם לא כעסתי עליה. תמיד הקדשתי לה שבריר שנייה של חיבוק מנחם. מהילדה הזאת כן ביקשתי שתחזיק מעמד, רק כמה שעות, רק את המטלה הבאה. הבטחתי לה שניכנס למיטה אחר כך. וגם עמדתי בדיבורי.

    חשבתי לעצמי שבין כל הדברים עליהם נלחמתי, שווה להילחם גם עלי.

    אני - שצעדתי על החומה הגדולה בסין, והצדעתי לחיילי הטרה קוטה בשיאן. דהרתי, מאחורי גבו הרחב של בעלי על אופנועים בעקומות החדות של הרי האלפים והפירנאים. שטתי לתוך מפלי האיגואסו שבדרום אמריקה. בכיתי מול הטורס דל פינס בצ'ילה. טיילתי ביערות הגשם של קוסטה ריקה. רכבתי על פיל בתאילנד. האכלתי תנינים בקניה. שוחחתי שיחת נפש עם סניאסי הודית שהתגוררה בבור על שפת הנהר ברישיקש. ישבתי מדיטציה בטאוס שבפארוס.

    ועוד.

    התחלתי מהדברים הכי פעוטים וזמינים. בראש וראשונה הייתה ההחלטה לשים לב. לא לתת לבועות היופי להתפוגג באוויר כאילו לא היו. לא לחלוף דרך היום בקהות חושים. לא להעביר את הזמן אלא לחיות אותו. אם הייתי ערה כנץ לכל פרט מאיים ומבשר רע, יכולתי להיות ערה גם לטוב שמתרחש בדרך. עלי להודות שחיפוש הטוב דרש מאמץ פעיל מצידי, בעוד הרע נתפש מיד.

    והרי רשימה חלקית של שמחות קטנות שמנקדות את יומי: רגעים בם ליבי אינו כואב. תנועת הגוף השלווה בשעה שאני מדיחה כלים בכיור המטבח. דממה של שבת בבוקר. נעימות סילון המים הרך על גופי במקלחת. צליל הנקישה של כוס החרסינה הגדולה בתחתית התואמת בשקט של הבית בבוקר, מול מסך המחשב. הכוס נקנתה בחופשה בפריז. חתול צרפתי סקסי שולח בי מבט מלוכסן, אזנו האחת שחורה והשניה – מוזהבת. זה יכול להיות רק חתול פריזאי, לא? נוקטורנוס של שופן. צליל מקשי הפסנתר ממלא בעדינות נקייה את חלל הבית. מהדהד בתואם מדויק לתחושתי הפנימית. פסקול חיי. תחושת הכוח, המתיחה והגמישות הארכנית בתנוחת היוגה החביבה עלי, כשגופי הפוך ורגלי שלוחות הרחק מעבר לראשי. המחשבה על בן גוריון כשאני עומדת על ראשי. טעמה העשיר של בננה בשלה בדיוק במידה הנכונה, ממלא את פי. צליל הפיכת הדפים כשאני מעלעלת בספר הכתום העבה "אוצר המילים" של פרופ' ח. רבין וד"ר צ. רדי. שממלא ליבי חדווה. ופעם אחת, מרוב אושר על מחרוזת מילים קסומה שמצאתי בו אף נישקתי אותו בשפתי. ממש. ניחוח פרדסי ההדרים בשעת טיול עם בובה. ריח גויאבה ביום חמסין סתוי. הצליל העדין של טפיפות רגליה של בובה מתקרבת, ותמיד, הפליאה על החיה הענקית שמגיחה בריחוף קליל חוטמה נישא אלי בכמיהה רוטטת. לחיי התפוחים האדמוניות של בכורי, גלוחות למשעי.עיני הקטיפה השחורות הרכות שלו, ממיסות את המקום הקשה בנשמתי. צדודית פניו של בני הצעיר, מסותתת בקו לסת רבוע, מזוּוַת מאזנו עד לסנטרו. עיני הפלדה הכחולות שלו מאירות את הכיוון. נמנום עמוק, מעורסלת לבטח בהמולה המשפחתית שאחרי סעודת ליל שבת אצל הורי בסלון. החברים שלי. החברות שלי. החברות שלי. קמטוטי השנים בפינת החיוך הקטן בעיניו הבהירות.

    שום דבר אינו מובן מאליו. תודה.

     

    © נעמי ר. עזר


    דרג את התוכן:

      תגובות (21)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        8/4/09 08:14:

       

      צודקת, יקירה, הכי נכון בחיים זה להילחם "עלינו", כי שום דבר בחיים לא מובן מאליו.

       

      חג שמח

      נשיקה

       

        8/4/09 00:12:

      צטט: המוצ'ילר 2009-04-07 19:23:51


      ועכשיו, די.

      די עם "הספל התואם..." המזכיר את פריז...

      די.

       הרגישות שלך להוויה,

      מכוונת לנגינה אחרת.

      בבקשה,

      צאי אליהם ותהני מהחיים,

      בשבילך.

       

      הילדים תמיד מאושרים לדעת שטוב לך, לא ?!

       

      חג שמח

       

      מוצ'ילר יקר

      הנדון: די

      הנהלת הבלוג קראה בתשומת לב את תגובתך הברורה והאכפתית והגיעה למסקנות הבאות:

      1. אתה צודק

      2. אכן, הגיע זמן גם לניגונים אחרים, ומחקר מעמיק בפוסטים יגלה שזה קורה.

      3. אתה לא צודק

      4. החיים הם גם וגם וגם.  גם פרידה בקצב שלי, ממה שהיה, ממה שחשבתי שיהיה, מהיצמדות לכאב, וגם סקרנות, השתאות ושמחה על דברים חדשים, בתחתיתן יש לרגעים שוב, גם עצב.

      5. נדמה לי שעל הדרך הזו, של "די", של יציאה מחדש לחיים, אני כותבת.

      6. בכל מקרה תודה על הבעיטה העדינה המדויקת, ההנהלה בהחלט לוקחת אותה לתשומת ליבה.

      7. וחג שמח, כמובן, חג חרות אני מתכוונת.


      ועכשיו, די.

      די עם "הספל התואם..." המזכיר את פריז...

      די.

       הרגישות שלך להוויה,

      מכוונת לנגינה אחרת.

      בבקשה,

      צאי אליהם ותהני מהחיים,

      בשבילך.

       

      הילדים תמיד מאושרים לדעת שטוב לך, לא ?!

       

      חג שמח

        7/4/09 15:24:


      דבר אינו מובן מאליו, והחיים - על אחת

      כמה וכמה.

      ובכלל, צמד המילים "יהיה בסדר" - זה יותר

      עניין של החלטה מאשר מצב-רוח...

      .

      חג שמח, יקירתי!

        7/4/09 11:55:

      צטט: פעם הייתה פה קסיופאה 2009-04-06 23:27:03


      אמרתי לך כבר שאני

      א-ו-ה-ב-ת אותך??

      כי אם עוד לא אמרתי, אז הנה אני צורחת את זה:

      אוהבת אותךךךךךךךךךךךך.

      }{

       

       

      הנהלת "הקפה" מעריכה מאד את האיפוק והמידתיות שבתגובתך.

      היידה הפועל.

        6/4/09 23:51:


      מקסים חשוב ומלמד.

      יכול להיות מעניין לפתוח קהילה של מספרי "החזיק/י מעמד"

        6/4/09 23:27:


      אמרתי לך כבר שאני

      א-ו-ה-ב-ת אותך??

      כי אם עוד לא אמרתי, אז הנה אני צורחת את זה:

      אוהבת אותךךךךךךךךךךךך.

      }{

       

        6/4/09 20:27:


      נעמי יקרה,

      כתבתי דיון לכבוד יום המשפחה,

      וקראתי לו- "לבחור להיות מאושר. אפשר."

      על אלמנות והבחירה בחיים ולא במוות.

      על ההזדמנות לצמיחה ולגדילה, דווקא מתוך הקושי.

      על הבחירה באושר ובאושר יש לבחור.

      רק אז הוא יכול לבחור בך בחזרה.

      * וחג שמח,

      רותי.

        6/4/09 12:51:


      נעמי,

       

      איזה יופי....

       

      חיבוק ענק.

        6/4/09 09:39:

       

      אחרי שאני קוראת את הפוסטים שלך

      נותר לי , רק לפתוח כפתור

      כמו אחרי ארוחה דשנה

      מדוייקת

      לא יותר מידי

      לא פחות מידי

       

      עונג

        6/4/09 08:40:


      את הילדה הקטנה שבאישה המבוגרת - אני מכירה היטב.

      הנה, פגשתי אותה גם כאן.

      את מרגשת. תודה.

        6/4/09 07:51:
      כמה מרגש...*
        5/4/09 21:36:

      ההההמון תודה לכל הנ"לים, ומראש לכל הבאים, יהיו אשר יהיו. החברויות הקטנות הדה מרקריות הללו, גם הן תורמות להנאה.
        5/4/09 21:28:


      מרימה אתך כוסית לחיי ההנאות שעוד נכונו לך.

      את נהדרת. כבר אמרתי?

        5/4/09 21:05:

      יופי של שמחות קטנות

      *

      נעמה

        5/4/09 08:59:
      גם הפוסטים שלך נכנסים לרשימה שלי של שמחות קטנות.... :)
        5/4/09 08:45:


      שום דבר אינו מובן מאליו. גם היכולת להתמיד ולראות את היפה בכל דבר.

        5/4/09 08:25:


      חס וחלילה "להחזיק מעמד", בשביל מה?

      הזכרת לי שצריך לחדש את רשימת התענוגות שלי. אם לא מחדשים מדי פעם אז עלולים לשכוח לשים לב.

        5/4/09 08:20:

      נומיל'ה, הפעם ריגשת אותי עד דמעות.

       

        5/4/09 01:02:

      *

      נזכרתי בפרטים הקטנים,

      באין אונים שבנים

      ובאבנים

      ותודה

        4/4/09 16:22:

      איכשהו נזכרתי ב"לאכול, להתפלל, לאהוב".

      היכולת לזהות וליהנות מהדברים הפשוטים והזמינים

      בהחלט אינה ברורה מאליה כמו גם היכולת להחזיק מעמד

      בשביל עצמך או בשביל אחרים.

      את משו משו, מיס נעמי :-)