המילים של ראש הממשלה חצבו להבות: אנחנו מתקנים פה עוול שנמשך שישים שנה, הוא אמר בגאווה בלתי נסתרת מהולה ברחמים, ואני לתומי חשבתי שבטח ניצולי השואה הנזקקים והחולים, עומדים לקבל  קצבה שתפתח בפניהם את סל התרופות ואת היכולת הסיעודית הדרושה כדי לקיים ולחיות את שארית חייהם בכבוד.

אבל אז המשכתי לקרוא. והשמחה שלי התחלפה בהערצה עיוורת  מן האופטימיות שמגלה הממשלה. מסתבר שמדובר בסך הכל במענק שיסתכם בלא יותר ממאה שקל בחודש. אז כמובן שאני לא מזלזל, ואני בטוח שכמוני, גם ניצולי השואה נורא מאושרים, והם מן הסתם פצחו במחול סוער, על כסאות הגלגלים, מרוב שמחה, לא יודעים להחליט מה לעשות קודם עם הסכום המשמעותי הזה. האם לקנות עם זה לחם אחיד, חלב וביצים, או שמא עוד חצי גלולת אקמול. וכרטיסיה לאוטובוס לקופת חולים.

ראיתי גם שהממשלה התחייבה שהמענק יגדל, וב2011 הם כבר יזכו לקבל בסביבות 300שקל.

מה שעדיין נותר לא ברור, זה למה הממשלה נמנעה מלהצטייר כרודפת חסד וצדק באמת, ולהתחייב ל-100000 שקל  לכל ניצול שואה לא יאוחר משנת 2027?

כי אם היא כבר כה אופטימית בקשר לתוחלת חייהם של הניצולים, למה לא להיות אופטימים עד הסוף?