לילה. יום האהבה יבוא אל קיצו בעוד כמה רגעים. כמו בכל שנה הבלונים האדומים קורצים לי בחוצפה. חבילות השוקולד הקטנות, עטופות צלופן שקוף, קשורות בסרט ורדרד צוחקות עליי, יודעות שאני לא אטעם מהן. הורדים האדומים, שלל גווני הפרחים נותרים בדליי המוכרים למען נשים ראשונות. נשים כאלה שחשבתי שאגדל גם אני להיות.

אני לא מקבלת מתנות, בטח שלא בימים של אהבות.

אבל קיבלתי טלפון קצר, שיחה מהירה של דקה או שתיים "שולח לך את אהבתי" הוא אמר.

גיחוך קליל ולא נשמע יצא מפי. גיחוך עליו ואולי גם על עצמי. על מי אנחנו עובדים?! אני שואלת בשקט הזה שביתי לבש בחגגיות לכבוד ט"ו באב. יום של שמלות לבנות, גפנים וחגיגות ויין ואהבה ואולי נאיביות שהתפוגגה.

הלבד הזה שקופץ מכל עבר ביום הספציפי הזה, לא הוא שמטריד אותי. אם להודות באמת, אני מסתדרת מצויין עם עצמי ואנוכי. מה שמטריד אותי הוא שמשהו חדל מלקרות.

הימים חולפים לי מהר מידיי.

בית, עבודה, לימודים, חברים, חושך, ספרים, גלגל"צ מנגן פס קול של חיי ודיי. השגרה הזו בלתי נסבלת ודווקא בימים שכאלה העובדה הזו קופצת מולי כמו רימיינדר של זימון מהאאוטלוק. יש זמזום כזה.

ואז אני נזכרת שאולי כדאי לעשות איזה שינוי קטן. אבל אני ושינויים זה כמו המים והשמן.

הבוקר של היום הזה התחיל באיחור מידיי. בעבודה היה לי לחוץ מידיי. קיבלתי אי מייל מתוק מידיי. וגם רבתי והתאכזבתי מאיש חשוב מידיי.

ועכשיו כבר לילה. נותרה שעה ליום האהבה של האוהבים. אלה שנמצאים בכבישים דו סיטריים...

יש קאבר ברדיו של שיר שאני אוהבת. עידן של קאברים והמקור תמיד מנצח. איפה המקור? היכן הראשוניות? מה נעלם לי פה?

אני כבר התעייפתי. החיוך שלי לא נעלם הוא דהוי קימעא.

מחר יבוא הבוקר ואיתו תתחדש לי השמחה.

לילה טוב. ורק אהבה.

שני