לא יודעת מאיפה להתחיל הצפה ריגשית כזאת....אני כרגע עמוסה. עמוסה מילים. עמוסה תחושות. עמוסה סימני שאלה.. וסימני קריאה. מתוך כל הבילבול האחרון. משהו הלילה הפך מוחלט ואמיתי.
כל כך הזכרת לי אותי. פחדת שחשיפה תהרוס לך הכל. אבל שוב ראיתי מול עיני את ההוכחה שככל שיותר יוצאים החוצה...מהקליפה שלנו...אנחנו יותר אמיתיים. יותר אהובים. אתה הרבה יותר אמיתי בשבילי הלילה. ההגנה הוירטואלית מתפוגגת ואני יכולה לחוש אותך. ממש לחוש. את החום שבאהבה כזאת. את הצמא שלך. את העור....את הלב.
יש דברים שלא צריך לדבר עליהם. שכל מילה תוריד מערכם. יש רגעים שהמילים קטנות עליהם. השעתיים איתך היום היו רגע שכזה.
זה עצוב. זה עצוב ששיקרת כדי להישאר במצב סביר סביר זאת מילה עצובה זאת מילה ריקה זאת מילה של השלמה...עם מצב....סביר.
זה עצוב. זה עצוב היה לי לגלות שם שיש בי משהו שאוהב את העצב הזה את העומק שבו. אולי בגלל זה אני מזמנת אלי את העצב לפחות פעמיים בשבוע... והוא באמת עמוק. והוא נעים לי....לרוב. הוא מוריד אותי למטה. למקומות אמיתיים. אל עצמי. ואז, רק אז אני יכולה לקחת אותי למקום הרבה יותר גבוה.
אני מפחדת. אני יודעת שניפגש. אני מפחדת. אני יודעת שנתממש. אני לא יודעת מה יקרה אחר כך. האם אתחרט? האם אתייסר? האם ארגיש לא מוסרית? או האם ארגיש שאני רוצה ממך עוד ועוד? כל אלו מפחידים אותי באותה המידה בדיוק.
מוסרי זאת מילה עצובה. מעלה בי ישר תמונה בדימיון של ילדה נענשת.
אני אוהבת מילים. אוהבת לשחק בהם. להתלטף איתן. לגעת בהן. להפוך. לראות מה יוצא. לבדוק איך זה מרגיש.
אני אוהבת אותך. אני אוהבת להתקרב כך...לחקור...אותך... אותי... לבדוק איך זה מרגיש. לצאת מהמסגרת.
זה נעים להציץ לחיים של אנשים יש את זה פה בשפע בקפה. עד היום הרגשתי שאני מציצה לחיים שלך היום הרגשתי שיש לי מקום בהם. וזה היה נעים יותר.
אני אלך לישון עוד מעט ואני מרגישה את החמימות שלך איתי מרגישה עטופה ומוגנת וחשופה כל כך - לך. אני כל כך מרגישה את זה. באמת.
אתה עושה לי טוב הנוכחות המסויימת הזאת שלך בחיי. השייכות שלך אלי ושלי אלייך.
לילה טוב איש יקר.
|