במשך השנים הפגנתי בוז גדול לתופעה הכל כך ישראלית של המתנה מיוזעת באולם קבלת הפנים של שדה התעופה.

לכל המומחים העוסקים בשאלות הרות גורל של מיתוג ישראל, דאגה לתדמיתה והגדרתה המיצובית, מהווה אולם קבלת הפנים את הביטוי לישראליות בהתגלמותה.  רעש, המולה, קריאות קולניות, חיבוק כזה שמאיים לשבור לך את המפרקת.  ניתן למצוא את הנהגים המקצועיים, את נציגי חברות כוח האדם, חיילים במדים, משפחות שבאו לוודא שהכבודה, המתנות, האלכוהול והסיגריות עברו בשלום את המכס.

היום, בפעם הראשונה מזה הרבה מאוד שנים, אהבתי מאוד את האולם וההמתנה.  לפתע, לא הפריע לי הדוחק המאיים של חמסין יולי, ההמון המבקש להתקרב, הפקק האין סופי של עגלות מבקשות מפלט החוצה.  היום חזר בני בן החמש מטיסת המיני סולו הראשונה שלו לאחר חופשה בת שבועיים אצל הסבא והסבתא באמריקה. 

האמת, התגעגעתי.  ניסיתי לזהות אותו מתקרב מבעד לדלתות ההזזה.  חששתי שאולי פיספסתי אותו ואת הסבתא המלווה.  לפתע, שמעתי צעקה: "אבא".  רגע אחד של חוסר התמצאות במרחב, זיהוי, פריצה באיגוף ימני לשטח הסטרילי וחיבוק אדיר שנמשך נצח.