אחרי שבוע במקסיקו, חמש מתוך שש ריצות נעשו בגבורה רבה, בטמפרטורה גבוהה ובלחות של 104%, חזרנו, עדיין לא הביתה אבל כן למקום בו האינטרט זמין. 

אני בטיסה. אין כמו לטוס. ואם כבר לטוס, אין כמו לטוס כשמאחוריך ילד קטן וצורח. הכי טוב צרחות! צרחות שמלוות בבכי! עלינו למטוס ממקסיקו לבוסטון, בקבוקי המים נלקחו מיד, וישי ואני הופרדנו כבר מההתחלה. זו היתה סלקציה קפדנית (אני מושפעת מקריאת "הכלב היהודי"), אלה עם הדרכון האמריקאי ביחד ואלה עם הדרכון הישראלי בנפרד, ולא רק בנפרד אלה ליד ילד צורח, ילד אמריקאי שמן, מפונק, אדמדם וצורח. אני לא מדברת על ילד בן שנה שצורח, אני מתכוונת לילד כבן שנתיים-שלוש, הוא כבר מבין, אפשר לדבר איתו, אבל למה? כולה מדובר על טיסה של 300 איש, ארבע שעות למה להסביר לו שהוא מפריע? למה לחנך כשאפשר לשים אוזניות בפול ווליום ולהעמיד פנים שהילד לא שלך, כמו שעושה האבא. הילד הזה, שרק אמא שלו במקרה הטוב חושבת שהוא חמוד, לא מפסיק לצרוח כבר שעתיים שלמות. אני, שידועה בסבלנות ובמזג נוח כמעט והפלקתי לו, בחיי, אני פשוט רוצה לתת לאחרים הזדמנות לעשות את זה לפני. דממה השתתררה למאית השניה, וכבר חשבתי שהכל מאחורי, שהילד נרדם, שמישהו אחר הפליק לו סוף סוף, אך לא כך הדבר. הילד ואמא שלו, שכאמור מחנכת גדולה היא לא, התחילו לשיר שיר. השיר הולך ככה "if you happy and you know it clap your hands"...  מחיאות הכפיים הללו מלוות בבעיטות קצביות במושב שלי, "if you happy and you know it clap your hands"... הילד הזה לא חמוד, הוא מעצבן והוא שמן ויש לי עוד לפחות שעתיים טיסה...

נכתב ברגע של משבר....