היא משכה את החולצה שלה וקרעה אותה בדיוק בקו הסימטריה הדמיוני, בין שני שדיה עד לקורקבן. הוא עשה את השאר. נותרו להם עוד ארבעים דקות עד לחורבן כדור-הארץ והם התכוונו לנצל כל רגע מהשארית הברוכה. היא עמדה במרכז החדר. נשימתה כבדה מהאוויר הקר ומהסוף הקרב. שתי ידיה בצידי הגוף - מעניקה את עצמה לחסדיו. הוא עמד כמעט צמוד אליה, העביר את קצות אצבעותיו על עור הברווז שלה. עיניו עקבו בדקדקנות אנטומית אחר תנועות היד; מהזרוע הלבנה והרועדת עם הקעקוע בצד, אל הכתף החלקה הנתמכת ברצועת חזייה שחורה, הצוואר המוטה אחורנית, אל החזה הממוסגר בבד מקודש, מהאגן המקומר אל פלחי עכוזה נטולי השיזוף. היא עצמה את עיניה,מרטיבה בחושניות פנימית את שני זוגות השפתיים שלה. הוא התכופף ונעמד נמוך על ברכיו, בתנוחה של הצעת נישואין, והתיר מסביב למותניה את חגורת החוטים הצבעונית. פתח את הכפתור של המכנס הצמוד ומשך לאט את הרוכסן מטה, לאט חושף את התחתונים הלבנים. בשתי ידיים סבלניות, הוא משך את מכנסיה לכפות הרגליים, חש כמה שיותר את מגע ירכיה. היא לא יכלה להתאפק יותר - אין לנו זמן לבזבז, תקע אותי עכשיו! צעקה עמוק בתוך נשמתה ונתנה לעצמה ליפול עליו. ברגליים כבולות בג'ינס, היא הצמידה אותו לרצפת הקרשים וקרעה ממנו את החולצה המכופתרת האחרונה שיילבש. מחסנית של כפתורים טסה מכיוון הרצפה לכל מיני כיוונים אחרים, ללא כל התייחסות לחוקים פיסיקאליים. קולות התנפצות נשמעו בכל רחבי הדירה כמו היו פצצות רסס קטנות. היא עזרה לו להוריד מעליו את החולצה. ואז את המכנסיים. תחתוני הבוקסר התחילו להתנפח לתלת-המימד הדרוש. הוא ניסה להוריד ממנה את החזייה אך פיתולי גופה המהירים לא אפשרו לו זאת. רגליה היו בצדי האגן המנופח שלו. וכשהיא רכונה מעליו הם התנשקו בלהט סופני, מצמידים אזורי חלציים תוך כדי. ומרפים. ושוב, באגרסיביות ממש. הוא תופס אותה במקום שבו נגמרות הצלעות, ולוחץ על הבשר הרך, מתענג על רגעי החסד האחרונים ומוצץ את צווארה. היא מציעה לו את הלשון. הוא לוקח, לא חושש לבלוע את הרוק המהול באבקת הכוכבים שלה. חבוקים זו בזרועותיו של זה, הם התגלגלו ברחבי הסלון. מרטיבים אחד לשנייה את התחתונים. חפצים נפלו. דברים נשברו. זה לא שינה להם ולא הסיט את תשומת לבם לרגע, בטח שלא עכשיו. ואז הוא זרק אותה אל הספה. היא ישבה שם כנוע מרצון. גוון עורה הבהיר בלט על הרקע השחור של הספה. רגליה פשוקות ומחכות להיסגר על גופו. מיוזמתה, היא הורידה את החזייה עוד בטרם הוא התנפל עליה. הוא עמד שם והביט בה - תיכף הכול נגמר. אם זה היה תלוי בו, הוא היה עושה משהו בנידון, אולי היה מנסה להציל את כדור הארץ. אבל זה לא בשליטתו, לכן הם פה, זקופים מאי-פעם. היא זרקה את החזייה לפינת החדר והכניסה את שדיה המלאים למשחק. נוגעת בהם כמו שהוא נוגע, מרימה שד אחד אל פיה ונותנת ללשונה לזרום במעגלים הולכים וקטנים על הפטמה המתכווצת. את אצבעות ידה השנייה היא מחליקה מעלה-מטה על המשי הלבן. לרגע לא מורידה ממנו את מבטה הקורא-תיגר. היא מתחילה לנשום בכבדות. אנחות יוצאות לה פה ושם, מופתעת מהסיפוק העצמי שלה. הוא עוד עמד שם והביט בה. זילף מעט נוזלים לשפתיו היבשות והוריד בארוטיקה מתחסדת את תחתוני הבוקסר המנוקדים מעל לגופו המנוקד. היא חדלה מכל מה שעשתה עד כה והושיטה את ידיה בפראות כמחפשת תחליף לאותנטיות. אז הוא התכופף מעליה, תומך את גופו בזרועות ישרות במשענת הספה, והתחיל להתקיף בצורה אופקית את חומת המשי עם הצבא היחיד שלא צועד על קיבתו. רעד קל עבר בגופה כשנדמה היה לה שהחומה נפרצה. שפתיה נשקו וליקקו ומצצו בתאווה כל חתיכת עור שהצליחו להגיע אליה. ממלאת את חזהּ באוויר ומקרבת את שדיה אל ראשו, אל פיו, נועצת את שאריות ציפורניה בשרירי גבו ומושכת אותו אליה כמה שיותר קרוב ושילבה את רגליה סביב החלק האחורי של ירכיו. מפילה אותו עליה; מזדחלים כזוג תולעים דביקות. עם יד אחת תומכת את משקלו מעליה, הוא שלח את ידו השנייה וניסה להוריד ממנה את תחתוני-המשי, מעביר את ידו במצד אחד של האגן אל שני בתנועות של רפד, אשר מחליק את כף ידו על הזמש ומצמיד אותו לפני השטח החלקים. לבסוף הוא הפשיט אותה לגמרי. ברחוב למטה נשמעה מערכת כריזה משוטטת, שהזכירה למי ששכח שסוף העולם מתקרב ושהוא צפוי להגיע בעוד כעשרים דקות, פלוס-מינוס. חוץ מכלבי אשפתות וחתולי רחוב, הרחובות היו נטושים מאדם. רובם הסתגרו בבתים, מנצלים את רגעיהם האחרונים בצורות שונות ומשונות. יומו האחרון של כדור הארץ היה יום שמש חם ולח, והלחות הורגשה בכל מקום. בכל מקום! ואז הוא נכנס בהתאמה מושלמת ודביקה והיא צרחה אל השמיים, שיקבלו אותה אל חיקם כמרים הבתולה לפחות. היא התרוממה על המשענת, שורטת את גבו בצלקות שלא יזכו להגליד, מתכווצת סביב התמצית שלו, בעוד הוא דוחף את כולה קדימה בנקודה אחת קטנה ומרכזית. טיפות הזיעה שנטפו מסנטרו זלגו בין שדיה והתערבבו יחד עם הזיעה שלה. יחד הן הצטברו בכוסית הפופיק הקטנה. ומשזאת התמלאה, יחד הן נזלו אל נקודת החיבור בין השניים ונשארו שם, משפרים את החיכוך המענג. פעם. ועוד פעם. ושוב, הוא יוצא ונכנס, עולה ויורד, מחפש נקודות אחיזה אטרקטיביות ולוחץ ומנשק, יונק כתינוק בתאווה של פדופיל. קצות אצבעותיו הרעידו אותה כמו היו פרד אסטר האגדי. לשונו העבירה בה ויבראציות כמו הייתה פרנק סינטרה בעצמו. והמוזיקה השמימית התגברה. המקצב הפך למהיר יותר ויותר. היא לא יכולה לעצור את זה עכשיו גם לו רצתה. - זה הפרה-היסטורי עכשיו - זה מעבר לשליטתה המודעת. שרירי האגן נעו באופן בלתי-רצוני בדיוק כמו הלב, המפמפם דם במאמץ ושולח אותו מהר למקומות שצריכים ממנו הכי הרבה ואל הריאות, שגם לא יושבות עצל בצד ומסתכלות על השעון המתקתק לקצו. היא מתרחקת כשהוא מתרחק ונפגשים חזרה באמצע בתיאום מושלם של זיעה ואורגזמה משותפת - כבר לא איכפת להם מכלום; לא אחד מהשני, לא ממגע הבשר החושני, לא סוף העולם... הם אפילו לא חשבו על משהו, כלשהו. כלום. רק לגמור במפץ גדול, כמו זה שהיה בהתחלה. כמו שהיה בכל ההתחלות. ואז זה הגיע. שניהם הרגישו את זה מתקרב. הוא פלט לתוכה את כל העתיד שלו בזרם סמיך ומתמשך, שהתמשך הרבה זמן. מכניס ומוציא, הוא סחט מעצמו את כל מה שהיה לו לתת. מכניס ומוציא, מוציא ומכניס, ומכניס, ומכניס... וזה לא נגמר לו. סוף העולם מתקרב - אין סיבה לשמור בפנים - תוציא הכול. הוא מרגיש את התשישות מתקרבת. והיא כלי קיבול, מכווצת את שפתיה ובולעת מהנוזל החם, שומרת אותו בפנים ומתחננת לעוד. אורגיה של צאצאים משתוללת בתוכה. היא תופסת אותו חזק, מנענעת את גופו מעליה ולא מרפה - שלא תעז לעצור עכשיו! היא על סף שבירה ותיכף הכול נגמר. נשימתה תואמת את תנועות האגן, מהירות כקטר רכבת, חמה ופולטת אדים. והנה זה בא; היא עוצמת את העיניים ומצמידה את התחת שלו לגוף שלה, דורשת ממנו שיישאר בפנים, הכי עמוק שאפשר, שולחת את ידיה היכן שכל הרגליים מתחילות, בין שיערות הערווה שלה ושלו, בתוך ים של רטיבות, חשה את הקושי הנושם ובועט בתוכה ומעבה אותו עם שתי אצבעות ונותנת פוש אחרון לקראת קו הסיום; מרוץ מטורף ופרוע בתוך החשיכה הבתולית שלה. והיא כבר עומדת על הקצה. הוא - נגמר לו המיכל אבל הוא עדיין ממשיך, נוסע על אדים. בשבילה. היא צריכה רק עוד קצת. אז בכוחות אחרונים, תרתי משמע, הוא שומר על זקיפות ונותן בה את כל מה שנשאר בו, משפשף בנוקשות כואבת את הדפנות הרכות, דוחף ומושך ודוחף ומושך, כמו משאבת שמן העומדת בקצה היכולת שלה. היא - לא ידעה למה לצפות - לעולם לא חוותה דבר שכזה. וכשהגיע הרגע, היא הרגישה כאילו הוא לוחץ עם האצבע שלו על הכפתור האדום שלה. וכמו שיטפון של אנרגיה, התפרץ אצלה משהו שמילא את כולה. היא סגרה עליו מכל הכיוונים וינקה ממנו את הטיפה האחרונה שהייתה דרושה בכדי למוטט את כל הסכר. והסכר נפרץ; היא שיחררה את כל האוויר ששמרה לסוף והתחילה להתנשף באפיסת-כוחות. גופה רועד בצמרמורת מספקת. ידיה ורגליה ושפתיה, שני הזוגות, עדיין תופסות אותו חזק, מסרבות לשחרר, מסרבות לחשוב שזהו, שזה נגמר. הם שכבו כך עוד זמן מה, מחכים שסוף העולם יגיע כבר. לא מדברים ביניהם. בקושי מעזים להישיר מבט. בינתיים, התענגו זה על זו עוד קצת בנגיעות חסרות יצר, בתעלולי שפתיים הקוסמים באיסורם. לא בטוחים אם יש להם זמן לסיגריה אחרונה. צפירות וסירנות התחילו להישמע פתאום מבחוץ. צעקות ויללות החלו להתקרב ממרחקים. הוא התחיל להתרגש. היא התחילה להזיע. הם ידעו שזה יבוא, הם הכינו את עצמם לזה עד כמה שיכלו. הם כמובן לא קיבלו את סוף העולם כאירוע משמח אך בכל זאת, הם ידעו שהטרגדיה הזאת היא שאפשרה לשניים לקיים ביניהם את היחסים החד-פעמיים של תשוקה מינית סוערת ותאווה חושנית גרידא האלה שקרו כרגע. ועכשיו הכול ייגמר ואיש לא יזכה לספר. "רבותיי! גבירותיי ורבותיי!", צעקותיה של מערכת הכריזה התחיל להישמע ברור יותר ויותר, ככל שהתקרבה לרחובותיה של העיר. "גבירותיי ורבותיי! ניצלנו!", מכריז הקול, "ניצלנו! ניצלנו! אין סוף העולם!!!". אנשים התחילו לצאת מהבתים ולהצטרף לחגיגות באקסטזה. שמחים ומאושרים, מדלגים ומפזזים בשמחה גדולה, מחבקים אנשים אחרים שהם אפילו לא מכירים. רק הוא והיא, בדירה הלא-כל-כך-גדולה שלו עם רצפת העץ והספה השחורה, מסתכלים אחד בשנייה, בולעים את הרוק ושותקים בחוסר נעימות ממש. קצת קשה להם לשמוח עכשיו עם כולם. קשר דם מטופש.
|