רשמית- הריצה הפכה לשגרה. אי אפשר לספור אימונים. אימון אחד דוחק אימון אחר.

בשישי לא היה אימון- דלית והקבוצה שלה (שתהיה בקרוב, אני מקווה, גם הקבוצה שלי) נסעו לקרוע את עצמם במחנה אימונים בצפון, ואני יצאתי מהמיטה רק בשעה המאוחרת שש בבוקר. היה עדין קריר ולא מיהרתי לשומקום, התמתחתי הרבה, יצאתי לנשום את האוויר של החוץ עם הכלבלבה ובדקתי אימיילים לפני שיצאתי לרוץ.

היום הזה התחיל מצויין- אחרי העלייה המתונה שאני עולה בדרך כלל כחלק מהריצה במושב, החלטתי להגזים ולכבוש את העליה הלא-מתונה-בכלל שאחריה. רצתי מעלה מעלה כדי למצוא את עצמי פתאום בלב מטע גזר! קלואי (הכלבלבה) ואני נזהרנו שלא לדרוך על העלים העדינים, והמשכנו לרוץ בצד הדרך. אחרי הגזרים גילינו את השביל המושלם, שביל שיאפשר לי לרוץ בין הכביש למושב- לא עוד עיקולים מוזרים ומכוניות שמתקרבות במהירות. מעכשיו- פרחים בצדדים, גזרים מאחורי הגב והבריכה של המושב בקצה הדרך.

לרגע במהלך הריצה, כשהגעתי לתיבות הדואר, האטתי, התכופפתי ופתחתי את התיבה. בפנים- המעטפה לה חיכיתי- על החתום: האוניברסיטה העברית בירושלים. אז יש ראיון, בסוף מאי, וצריך להתכונן. השמחה נשטפה בי יחד עם האדרנלין, ואת הדרך הביתה רצנו מהר מתמיד כדי לספר לבחור הישן איזה בוקר שיש לנו.

ובאימונים, אם תהיתם, דלית קורעת אותנו כמו שרק היא יכולה, ואנחנו מתמסרים- נקרעים ונהנים מכל רגע. היום הדס לא הגיעה, ישי ואפרת עדיין לא בארץ ונשארתי להראות איטית במיוחד מול הריצה של לילך ואלעד. הכל יחסי, אני אומרת לכם, אינשטיין ידע על מה הוא מדבר.

לאימון המשותף הבא אני זוממת להביא מצלמה, אתם צריכים לראות את חבורת האלופים שהצליחו לאסוף פה בדהמרקר. עד אז, ביום שלישי אני צריכה לרוץ 8 ק"מ על פי התוכנית, ואני לא רוצה לרוץ אותם לבד!