כותרות TheMarker >
    ';

    ניצה צמרת - עט להשכיר

    תנו לי את הרגע ואתן לכם את המילים...

    - כותבת ביוגרפיות -
    סיפורי חיים וספרים אישיים
    - כותבת ועורכת לדפוס ולאתרי אינטרנט כתבות תדמית, מאמרים לקידום

    - מרצה על סיפורי חיים ומדריכה סדנאות לכתיבה יוצרת
    - מתעדת מורשת למען הדורות הבאים .......ובינתיים כאן.



    כל פוסט היה או לא היה - הוא אני.
    אתם מוזמנים לצלול באוקיאנוס המילים שלי,לחבור לגלים,להתענג על הקצף, לגלות אוצרות אבודים בקרקעית לשוב בשלום אל החוף.

    מי את, ולמה באת אלי?

    14 תגובות   יום שלישי, 31/7/07, 01:06

    דרך החור בעינית היא נראתה כמו אישה רגילה. פתחתי לה ושאלתי 'מה אפשר לעזור'. היא נכנסה אלי לסלון המבולגן ועמדה זקופה. מבט חטוף בפניה אותת לי שהיא בערך בגילי.

    "שלום, אני שכנה שלך ממעוז אביב, בטח קראת על המקרה שלנו במוסף של צפון העיר".

    זה קרה בקיץ שעבר. הייתי באמצע אריזת הדירה השכורה בנאות אפקה. הסיפור הזה צץ בראשי היום אחרי שכתבתי על הסרט "אירנה פאלם", הוא דומה ולא דומה. לא היה לי מושג על מה היא מדברת, הצעתי לה כוס מים קרים ושאלתי, 'איזה מקרה'?

     

    "הילד שלנו זקוק לניתוח דחוף ואנחנו מוכרחים לגייס כסף, כבר קיבלנו תרומה גדולה והרב פירר מעורב, אבל זה לא מספיק ואני מנסה להשיג עוד, החלטתי לנסות לבקש מהתושבים הטובים שגרים בסביבה, הרי אנחנו שכנים".

    החצאית שלה נראתה לי פתאום מסומרטטת ואצבעות הרגליים שלה בצבצו שחורות מתוך הסנדל. אין לי מושג למה לא האמנתי לה, לעניות דעתי היא שיקרה. הייתי במבוכה נוראית. התביישתי להראות לה שאני מודעת להצגה ושאלתי, 'מה יש לילד שלך'?

    והיא, "לא קראת? הוא חולה ב..."

    שם של מחלה שלא הכרתי נזרק לאוויר, ואני אמרתי, 'אהה, אני מאוד מצטערת, חכי נראה מה אני יכולה לעזור'.

    ניגשתי לארנק והתלבטתי בין שטר של 100 ש"ח לשטר של 50 ש"ח. אחרי רגע החלטתי שאתן לה רק 50, שלפתי את השטר והושטתי לה. אני זוכרת שהיא לא מיהרה ללכת. ידה נשלחה לתוך התיק והיא הוציאה ארנק ומחברת וביקשה לרשום את שמי וכתובתי כדי להחזיר לי כשתוכל.

    'לא צריך', אמרתי. 'זו מתנה. ותהיו בריאים. תרשמי את הטלפון הנייד שלי, הכי חשוב שתספרי לי שחזרתם והכל בסדר'.

    כבר חלפה שנה והיא מעולם לא התקשרה. לא היה אכפת לי, הרי הייתי בטוחה שהיא שיקרה.

    גם בחלומות הכי שחורים שלי, אני לא מבינה איך היא העזה לעבור מבית לבית ולגבות כסף, להשפיל את עצמה ליד הדלת שלי ואולי שלך. להסתכן בסירוב ואולי בחשיפה.

    עד היום לא חשבתי עליה,  והנה היום שאלתי את עצמי, מי הייתה האישה הזאת?

    האם באמת היא אימא של ילד חולה?

    ואולי עוד אישה ענייה שמנסה להרוויח כמה שקלים כדי לחיות?

    האם היא קבצנית מתוחכמת שבנתה סיפור כיסוי נוגע ללב?

     

    אחרי הסרט שראיתי אתמול, על הסבתא שהולכת לאונן לגברים כדי להשיג כסף לניתוח של נכדה האהוב, התחלתי לפקפק בעצמי ולתהות, אולי היא מעולם לא חזרה אליי בגלל שהסיפור של הילד שלה נגמר רע?

    פתאום רציתי לדעת. פתאום היום היה אכפת לי מאוד.

    ----------------------

    דרג את התוכן:

      תגובות (14)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        4/8/07 20:12:

      שלום ניצה

       בבאר שבע ישנה גברת אחת המתהלכת באזור מסוים בעיר ועמה שתי בנות, ילדות קטנות. היא מספרת שנתקעה בעיר ועליה לנסוע לאחת מן הערים הסמוכות לבאר שבע. פעם נתתי לה כסף ופעם התסבר לי שידידה נתנה לה . ראיתי אותה מספר פעמים.

      כל טוב

      שולמית

      תודה ילדה יפה. אני שמחה שקפצת. אין לי כלכך הרבה תובנות חדשות בעניין המסופר ואם תהיינה לי אחזור לכאן. לילה טוב
        31/7/07 23:53:
      כוכבת יקירה!
      היי טטלי, תודה על ההתייחסות. אכן, אבא שלך חכם. אתה מעלה את דבריו בהתאמה לסיפור וזה יפה.
        31/7/07 16:24:
      ניצה פעם לפני  שנים  אבי ז"ל  לימד שמישהו מושיט יד יש מאחרי זה משהו אבל בשנים האחרונות רבו הטפילם  ברמזורים וכאלה שבדיוק תקעו בר"ג וצריכים להגיע  לטבריה אבל עדין רבים  אכן לצערנו פושטים את היד

       

      צטט: אורניש 2007-07-31 12:10:10

      לפעמים, המוזר בעינינו, הוא הנורמלי. ומאידך, אנחנו ה"נורמלים", לעיתים ה"מוזרים".

      ולפעמים אנחנו מתבלבלים. לפעמים זו דרך חיים. יש לנו זכות להיות נורמלים ומוזרים.גם לאחרים. תודה ישראל.

       

      צטט: ברק 2007-07-31 12:05:04

      במקרים רבים מדובר בתרמית, מה שלא אומר שאין גם מקרים אמיתיים.

      לרוב פועלים לפי הרגש, וגם את זה הנוכלים יודעים ומנצלים לטובתם.

      אז לפעמים נותנים, ולפעמים לא. לפעמים טועים, ולפעמים לא. כמו בחיים.

      ועל כך כתבתי לעיל לחנוך וגם לך, סיפור שלם על חוויה דומה ומתסכלת. תודה ברק.

       

      צטט: איירבוס-max 2007-07-31 05:36:21

      בתור אחד שמקבל חררה מכל הקבצנים (כי כמו בתחומים אחרים - תפוח רקוב אחד...) דווקא נראה לי שהמסכנה הזו לא משקרת.

      והלוואי ששתיקתה לא אומרת סוף רע, אלא "רק" טיפולים, טיפולים, טיפולים.

      (אני, כשילד שלי חולה, הופך להיסטרי לחלוטין, וגם מוכן להיות דתי).

      אמן!

      אתה מזכיר לי אירוע בתחנת האוטובוס הישנה של תל אביב. זה יהיה ארוך כמו פוסט...ראה הוזהרת (:-

      איש אחד בשנות השלושים, לבוש נאה, ניגש אלי ואמר שאיבד את הארנק והוא צריך להגיע הביתה לאשקלון. שאלתי כמה עולה כרטיס ונדמה לי שהיה מדובר ב- 14 ש"ח. נתתי לו את הכסף בלי בעיה ואפילו שמחתי שפנה אלי ויכולתי לעזור. לא היה לי גרם של חשד שהוא עובד עלי. הרי יש גבול לחוצפה (או לתמימות שלי?). עליתי לאוטובוס לבקעה ואחרי שהנהג ניסה להתניע התברר שצריך לרדת ולהמתין לאוטובוס חליפי.  טווח זמן של כרבע שעה אפשר לי ללכת לקנות לעצמי שתייה. חלפתי דרך שדרת התחנות וראיתי אותו עומד בתחנה לירושלים, מדבר עם מישהו. התעכבתי וראיתי שהמישהו הזה מוציא ארנק. התקרבתי. עמדתי במרחק של כמה פסיעות וכשהמקבץ פנה משם, הלכתי אחריו מהופנטת וקראתי לו, אדוני,  הוא הסתובב אלי ושאל, מה? לדעתי הוא לא זכר אותי. שאלתי, למה אתה משקר? למה רימית אותי? הוא קפא לרגע וברח משם. אני הרגשתי רע מאוד. בשביל מה הייתי צריכה לדבר אתו, למה זה הרגיז אותי? עד היום אני לא יודעת.

      רינה, ולבת שלך שלא הזכרתי קודם, אני שולחת חיבוק. רגישות ותמימות הם חלק חשוב בחיים.

       

      צטט: rina ray 2007-07-31 03:24:22

      גם אלי הגיעה פעם אישה, וסיפרה שהיא עוזרת לביתה, שיש להם ילדה חולה, והמחלה דרדרה אותם לפת לחם. הדגישה שהיא דוקטור וכך גם ביתה וגיסה, ושהבת שלה היתה הורגת אותה אילו ידעה. נתתי לה כסף ולרגע לא הססתי.

      אבל... היא חזרה לאחר שנה ואולי יותר, עם אותם בגדים ואותו סיפור בדיוק, ורק אז בפעם השניה חשבתי לעצמי אולי היא משקרת והיא בעצם קבצנית מתוחכמת.

      אין לי מושג אם צדקתי, אמרתי לה שאני זוכרת אותה והיא הכחישה שאי פעם היתה בשכונה הזו. הפעם זו היתה הבת שלי שריגשה אותי עד דמעות ורצה לחדרה להביא לה שטר של 20. כמובן שלא עצרתי בעדה, אבל הרגשתי קרועה. קשה להגיד לא לאדם כזה, בגלל הספק, והתביישתי בעצמי על שבכלל הטלתי בה ספק, אבל נשארתי מכל הסיפור הזה עם טעם לא טוב.

       

      רק בריאות לכל הילדים באשר הם.

      תודה רינה. תודה שגם את משתפת. עד היום לא סיפרתי על כך לאיש. לא חשבתי שראוי לדבר על זה. הצטערתי בשבילה . אני באמת לא יודעת  מהו הסיפור האמיתי, אבל הסרט גרם לי לפקפק בעצמי. אתמול סיפרתי לפ', הוא אמר שאם הוא היה מרגיש שזה סיפור בדוי הוא היה מתנצל ואומר שהוא לא יכול לעזור לה. ואיך אפשר לדעת באמת והאם זה חשוב, מהי האמת? אין לי תשובה.

        31/7/07 12:10:
      לפעמים, המוזר בעינינו, הוא הנורמלי. ומאידך, אנחנו ה"נורמלים", לעיתים ה"מוזרים".
        31/7/07 12:05:

      במקרים רבים מדובר בתרמית, מה שלא אומר שאין גם מקרים אמיתיים.

      לרוב פועלים לפי הרגש, וגם את זה הנוכלים יודעים ומנצלים לטובתם.

      אז לפעמים נותנים, ולפעמים לא. לפעמים טועים, ולפעמים לא. כמו בחיים.

        31/7/07 05:36:

      בתור אחד שמקבל חררה מכל הקבצנים (כי כמו בתחומים אחרים - תפוח רקוב אחד...) דווקא נראה לי שהמסכנה הזו לא משקרת.

      והלוואי ששתיקתה לא אומרת סוף רע, אלא "רק" טיפולים, טיפולים, טיפולים.

      (אני, כשילד שלי חולה, הופך להיסטרי לחלוטין, וגם מוכן להיות דתי).

      אמן!

        31/7/07 03:24:

      גם אלי הגיעה פעם אישה, וסיפרה שהיא עוזרת לביתה, שיש להם ילדה חולה, והמחלה דרדרה אותם לפת לחם. הדגישה שהיא דוקטור וכך גם ביתה וגיסה, ושהבת שלה היתה הורגת אותה אילו ידעה. נתתי לה כסף ולרגע לא הססתי.

      אבל... היא חזרה לאחר שנה ואולי יותר, עם אותם בגדים ואותו סיפור בדיוק, ורק אז בפעם השניה חשבתי לעצמי אולי היא משקרת והיא בעצם קבצנית מתוחכמת.

      אין לי מושג אם צדקתי, אמרתי לה שאני זוכרת אותה והיא הכחישה שאי פעם היתה בשכונה הזו. הפעם זו היתה הבת שלי שריגשה אותי עד דמעות ורצה לחדרה להביא לה שטר של 20. כמובן שלא עצרתי בעדה, אבל הרגשתי קרועה. קשה להגיד לא לאדם כזה, בגלל הספק, והתביישתי בעצמי על שבכלל הטלתי בה ספק, אבל נשארתי מכל הסיפור הזה עם טעם לא טוב.

       

      רק בריאות לכל הילדים באשר הם.