אמא יקרה, מחר בדיוק שנה מאז עזבת אותנו והלכת לעולמך,והיום אבא פתח את תיבת התכשיטים שלך.בשקט בשקט,ישב בסלון ופתח אותה. אני בדיוק הצטרפתי לשבת איתו,שלא יהיה לבד. התיישבתי לידו מאובנת,אם הייתי יודעת לא הייתי יוצאת מהחדר אך כבר היה מאוחר. הוא הכניס את המפתח למנעול ופתח אותה... התכשיטים שכבו להם בתוך התיבה,מיותמים וחסרי זוהר כשהיו. תכשיטי זהב ויהלומים שלכל אחד היה סיפור משלו ועיצוב משלו שאת דאגת שיכינו לך. הם נראו עלובים,כבויים ועצובים.היהלומים לא נצצו כבעבר,הדבר היחיד שנצץ זה הדמעות שזלגו על לחיי. לפתע התחוור לי משהו:זה לא התכשיטים שעיטרו את ידייך וצווארך,זו את שעיטרת אותם.ידייך הענוגות ועורך הבוהק והמלכותי הם שנתנו זוהר לכל תכשיט ותכשיט שענדת.ורק תמונה אחת התנוססה בראשי,והיא התמונה בה את את מחזיקה את בני הקט ביום ברית המילה שלו,בידייך המעטרות את אותם תכשיטים מאבן שהפחת בהם חיים. והסיפור שלך הוא כמו סיפור סינדרלה שרק היא התאימה לנעל הזכוכית.רק שעתה אף אחת לא יכולה להתאים את מידתה לנעל הזכוכית שלך.אף אחת לא יכולה להיכנס לתוך נעלייך הגדולות עלינו.ידיה של אף אחת לא תוכלנה לעטר את תכשיטייך חסרי המשמעות מאז אותו היום בו הסרנו אותם מידייך.
|