מכירים את המשפטים השחוקים הללו כ: "ילדים קטנים צרות קטנות ולהפך", או "איזה צרות יש לך, מה סך הכל אתה צריך? ללכת בבוקר לבית ספר? זה הכל!"....

אז הורים יקרים וממש תודה שהבאתם אותי על הלום בכדי שאודיע לכם חגיגית: ב ו ל ש י ט !!!

תודה לכם שהבאתם אותי עד לרגע זה בו אני יכולה להגיד לשניים מתוך שלושת ילדיי את הקלישאות הללו חסרות השחר (אבל כנראה שאתמהמה בדברי) שבעצם, מי הפטרון שקבע אותן כאמיתות מוחלטות?

ומי שם אותנו ההורים כממשיכי דרכו של האלתר אגו הזה?

ובכן, ממצא: כשהייתי אז מחוצ'קנת, מדוכדכת מהורמונים ומבנים שפנו אלי בכדי שאכיר להן את חברות שלי, מדוכדכת מביקורים תכופים אצל פולה הקוסמטיקאית שמחצה לי ת'פרצוף עם מלחציים ובין לבין הצליחה לפלס דרך לפנים שלי שנחו שם בתוך כל הפיצוצידה ולומר לי שאני בעצם ממש יפה.

אז, כשאת שארית פני הסתירה בלורית מרהיבה בנוסח ציצית קוקוטל שנות שמונימית, אז בימים ההם, קניתי את הלוקש הזה, שבעצם אין לי כל בעיות וכל שאני צריכה זה ללמוד כמה שעות בבית הספר והאמת? כשהבנתי ש"דה בסט היס יט טו קאם" ויש למה לצפות בשנות בגרותי, כי הבעיות רק ילכו ויסתעפו, כל שנותר לי היה בעצם לקחת כדור תשע מילימטר ולצעוק: גוואלט.

מי היה מאמין, שבשנות העשרה יהיה סוער ודי בודד, אחר כך בגילאי עשרים זה יהיה מלא באהבה ראשונה ודאגות רומנטיות, במחצית השנייה של גילאי העשרים זה יהיה בעיקר "נתחתן? נביא אישור מהרבנות? בין כה וכה אנחנו אוהבים וגם זוג כעשור", במחצית הראשונה של גילאי השלושים אראה הרבה יותר צעירה משלושימית וגם אחשב טובה בעבודה אותה אעשה ובמחצית השניה של שנות השלושים, בכלל אפרוץ מחסומים, אפתח עסק פרטי בין מינוס וכביסה, אתחיל לממש מה שהיה עד כה רק פוטנציאל בפוטנציאה ואפילו לראשונה בחיי אלמד להצטלם בלי להזעיף מבט ווואלה גם להנות מזה (בחיי תרפיה).

מסקנה: אם אמשיך עם הטריפ הזה ואשתבח כך מעשור לעשור, אני עשויה להגיע לגיל שמונים במצב קטטוני המזכיר קצת תסמונת שיכרון מעמקים ולסיים במוסד סגור בשל הזיות שווע.

אבל בעצם , כל שרציתי לומר הוא: "תודה להוריי שהביאוני עד הלום בכדי להגיד להם, שדווקא אחלה שיפור יש בפוטנציאל הבעיות שיש לי בחיים, בהשוואה לשנים ההן, בהם אויימתי קשות שזה רק ילך ויחמיר.

כנראה לא סתם המילה צעיר נגזרה מהשורש רב הצער והיגון, כי למטה מזה לא יכולתי לעולם להרגיש.