אני מסתכל מהחלון. הם פורקים דברים מהסופר. יותר נכון היא פורקת. מוציאה מהשקיות ומכניסה לארון. הוא לא עוזר. רק עומד בדרכה, תקוע בכל מקום אליו היא פונה, פושט את ידיו הגדולות מול פניה, מדבר בלהט. היא מנסה לעקוף אותו אבל הוא כל הזמן שם, גדול ומזיע, טוחן מילים, בדרך לארון, בדרך למגירות, בדרך למקרר. מידי פעם הוא מנגב את שפתיו בגב כף ידו, חופר בשיערו בפיזור דעת ופיו אינו נסגר לרגע, פולט את המילים כאילו היו טיפות טחינה בסופה של השווארמה. היא משתדלת להפגין עניין, מהנהנת בראשה בתנועות קטנות אבל עיניה לא פוגשות את עיניו. הן מושפלות, עסוקות, בודקות וממיינות. ולמרות נסיונות העקיפה שלה והחיוך המנומס שעל שפתיה, תנועותיה הולכות ונהיות רוגזות. היא תולשת את בקבוקי החלב מהשקית, מתנקמת בה על שנדבקה אליהם וקוברת אותה עמוק בפח, מפרקת את קופסאות רסק העגבניות, מפרידה אותן זו מזו בתנועות קריעה. מכניסה ביצה אחר ביצה אחר ביצה לתוך הכלי. דוחפת בכח קופסאות קרטון של שניצלים אל תוך המקפיא העמוס עד הקאה.
דלת המקפיא לא נסגרת, היא נשענת עליה הדלת לא נסגרת, היא מנסה והוא לא עוזר, רק מדבר ומדבר, היא דוחפת בשתי ידיים, הדלת לא נסגרת, הוא ממשיך לדבר הנה היא מאבדת את זה.
אני עוזב את החלון. לא רוצה לראות יותר. מחר כבר אשמע הכל. מחר הוא יספר לי שהיא שוב לא הקשיבה לאף מילה שלו. |