יומיים לפני ליל הסדר מתקשרת אלי דודה שלי ואומרת לי שהיא ובעלה טסים להונולולו, לעשות את הסדר עם המשפחה שלו. מאחר והיא המשפחה היחידה שיש לי, ולהתארח אצל משפחה של חבר או משהו כזה זה לא אופציה, הסקתי שהפסח הזה אני לבד. גם לזה יש יתרונות.

   לבוש בבגדי החג האישי שלי, ניהלתי סדר פסח כמו שתמיד רציתי; העוף המתובל והצימס המסורתיים פינו את מקומם לחומוס ובורקסים גדולים ועסיסיים. ההגדה נשארה מנוילנת בארון של הדודה ואת המילים והתמונות על בני-ישראל מצאתי בעיתון מלפני שבוע. כוסו של אליהו הנביא התחבאה עמוק בתוך ערימת הכלים שבכיור עם שאריות היין לשניים, בתוך הקומפוט שנוצר שם.

   הייתי שקוע במשהו שכבר קרה כשנשמעה דפיקה עייפה בדלת. הרמתי את הראש מהצלחת ובנוסף, שמעתי גם את קולות השירה, שהדהדו בשכונה מכל כיוון.

ניגשתי אל הדלת, לוקח בורקס לדרך.

   בצדה השני עמד איש מבוגר, זקן. הוא לבש סמרטוטים שכבר עבר זמנם אפילו כסמרטוטים. הוא החזיק מקל הליכה ביד, שהיה בעצם קטע מענף של עץ. נוד מים תלוי על הכתף ומבט אופקי.

"כן, גבר, במה אפשר לעזור לך?", שאלתי אותו והמטרתי עליו כמה שומשומים תוך כדי בלי כוונה.

   הוא הריח כמו כבשה, ריח שהזכיר לי תמיד משום מה את סבא שלי, שבכלל היה גר ברחובות.

   "מה, אתה לא מזהה אותי?", הוא הופתע. ומשראה שאין לי מושג מי הוא, הוא הרים את סנטרו ונתן חיוך קטן, הצביע עם האצבע על הפרצוף, כאילו אני ביקורת דרכונים או משהו.

"אבא?".

"לא, אני לא אבא שלך!", הוא התעצבן, "אני אליהו!".

"השרת מהספרייה?", תמהתי, לא הבנתי למה הספרייה הציבורית שלחה אליי את המנקה שלהם לבית באמצע הלילה.

"אליהו הנביא, אידיוט!". הוא הדגיש את פרטי הלבוש והסנדלים התנ"כיות. והריח, אוהו! "זוז", הוא אמר בתשישות קרת-רוח, "תן לי להיכנס, אני צריך לשבת קצת". הוא דחף אותי פנימה ונכנס, הזכיר לי לרגע את בעל הדירה, והתיישב על הכורסא.

   התיישבתי על כיסא לידו, מכרסם את שארית הבורקס ומביט על הפנסיונר המסכן הזה. הוא נאנח. לא היה קשה לראות כמה הוא עייף. אומנם לא קניתי את הסיפור המצחיק שלו אבל ראיתי לו בעיניים שהוא תשוש, נושא על כתפיו חוץ מנוד גם מעמסה כבדה - איש זקן היה הבחור הזה.

   "אליהו, רוצה משהו לאכול?", שאלתי.

הוא סובב את ראשו אלי, ובעיניים חצי סגורות הנהן בבושה מסוימת.

   ניגשתי למטבחון וזרקתי כמה בורקסים לטוסטר והתחלתי לחתוך ירקות עם שמן זית וזעתר. מדי פעם העפתי חצי מבט עליו. איך שהמדינה הזאת מצליחה לדרדר אנשים למצב כזה... חשבתי לעצמי.

   עד שחזרתי עם הצלחת הוא כבר הספיק להירדם.

"הלו, גבר!", ניערתי אותו מהנמנום שיאכל משהו.

הוא פתח את העיניים העצלות והסתכל ארוכות בצלחת.

"תאכל משהו", אמרתי לו.

"אבל-אבל זה חמץ", הוא מלמל, "ואנחנו בחג הפסח".

"נו, אז מה?", אמרתי, "אל תדאג, אלוהים לא מסתכל מה יש לך בבטן. הלב, זה מה שחשוב לו". לקחתי לו עגבנייה מהצלחת.

הוא הושיט יד ולקח מלפפון והסתכל מסביב, על הדירה, תוך שהוא לועס בעדינות. "השתנה פה", הוא אמר.

"למה אתה מתכוון?", שאלתי.

   פחדתי שהוא מהאלה שמתנחלים לך בתוך הבית עד שבית המשפט קובע אחרת, אבל מפאת רוח החג הרשיתי לעצמו לסיים לאכול לפני שאזרוק אותו החוצה.

   "אני אגיד לך מה הבעיה", הוא סיים את המלפפון החמוץ ובלע את כל השאריות שייתכן ונשארו בפה, "אתם פשוט מתרבים מהר מדי ואני רק בנאדם אחד. זה לא כמו פעם, שכל שנה נוספו לי עוד כמה בתים עלובים לבקר בהם. היום, כל הבניינים האלה, כל מיני גויים מתפרעים ברחובות בזמן שאני מנסה להגיע למשפחה הבאה. מדרגות ומדרגות... סלח לי, אך עדיין לא אמרת לי מה הוא שמך", הוא נזכר פתאום לשאול, "אני זוכר ששנה שעברה לא גרת פה. היה פה זוג קשישים, מכרים וותיקים שלי".

"באמת גרו פה שני זקנים לפניי, מאיפה אתה יודע?".

"אני מבקר כאן כל שנה, ילדון, אני מכיר הרבה אנשים. ובכן, התכבד אותי בידיעת שמך?".

"אני גדעון, ואתה, איך קוראים לך?", שאלתי כששמתי לב שאני ממש לא זוכר אם הוא אמר לי את זה כבר.

"אני אליהו!", הוא השיב, מתפלא על הזיכרון הקצר של הדור הזה.

"אה, כן, וואלה, אליהו הנביא... וואלה".

"אתה יודע", הוא החל לספר לי בחיוך קטן של נוסטלגיה, "אני הכרתי את גדעון. הוא היה איש של אמונה, איש שליו וטוב, אוהב את ה-".

"באמת, הכרת את דוד שלי?", קפצתי לו באמצע המשפט,. פשוט, הייתי חייב לדעת את התשובה.

"לא על גדעון הזה אני מדבר, חמור!", הוא שוב התעצבן עלי, "למרות שגם את הדוד שלך הכרתי. קצת מסטול היה...".

"כן", חייכתי גם אני בנוסטלגיה, "הוא היה סבבה של בנאדם".

   "עכשיו, תקשיב לי, גדעון;", הוא קירב את פרצופו אליי ונהיה רציני מאוד, "אני כבר איש מבוגר, הרבה מעבר לגיל הגמלאות המקובל והחלטתי שהגיע הזמן לפרוש, לפנות את התפקיד למישהו אחר, מישהו צעיר וחזק".

   ושלא מריח כמו כבשה, חשבתי לעצמי והתפקעתי מצחוק עמוק בפנים - היכן שלא יעליב אותו.

   הוא לא הבין למה אני מצחקק אבל הוא לא נתן לזה לעצור את הדיבור שלו. "האם אתה, גדעון, מסכים ומוכן לקחת על עצמך את מצוות ישראל הקדושה?".

באותו רגע לא ידעתי בדיוק מה לענות; הרי רק היום בצהריים שמעתי ראיון ברדיו שדיברו שם על סינדרום ירושלים ועל סוף המילניום ואיך שזה דפק חלק מהאנשים לגמרי, ורציתי לזרז את העניינים בכדי שהוא ילך ושאני אוכל לחזור לעיתון ולחומוס שלי.

"בטח, למה לא", עניתי. - לא ידעתי בכלל למה אני מכניס את עצמי. - "מה אתה רוצה שאני אעשה?".

   הזקן חייך בעונג של משב רוח קריר. "כל שעלייך לעשות זה להחזיק את המקל ולהגיד: נביא אמת הנני ובורא עולם הוא אדוני".

"וזהו?"

"וזהו!" הוא קרא, כל כך קרוב להתעלף מההתרגשות.

"ואז אתה תצא לי מהבית?".

"ואז אני אצא מן הבית ולעולם לא אשוב לכאן או בכלל".

"יאללה, תביא את המקל", אמרתי ומאז אני מריח כמו כבשה.