אחותי נוהגת לומר שחלומות אכן מתגשמים אבל רק אחרי שכבר לא רוצים אותם. פה ושם היה נדמה לי שהיא צודקת אבל זה קרה מעט מדי פעמים מכדי שאוכל להישבע על אמיתות התיאוריה. דאונז יוצא בהצהרה הרבה יותר דרמטית: חיינו לעולם לא יהיו מה שחלמנו שהם יהיו. עלינו להכיר בשלוש עובדות, הוא מוסיף, ראשית, לא כל חלומותינו יתגשמו (מישהו מאיתנו חשב שכן?), שנית, גם אלו שיתגשמו לא בהכרח יהיו כל כך טובים כמו שדמיינו ושלישית, האושר שלנו לא תלוי בהתגשמות חלומותינו. אושר, הוא אומר, הוא תחושה של הגשמה בהווה ולא התגשמות של חלומות העבר. כל עוד אנו חיים בעבר ומנסים להגשים את מה החלום דאשתקד, האושר יחמוק מעמנו. בעוד אנחנו רודפים אחר החלומות שהיו לנו בעבר אנחנו לא שמים שהחלומות עצמם השתנו. דאונז מדמה את החלומות לרכוש מושאל ולא לקניין. הנה, כאן הוא מתחיל להשיק לתיאוריה של אחותי. שניהם מאמינים שחלומות משתנים עם הזמן. תפקידו של החלום הוא להוביל אותנו קדימה אבל לא לשמש כיעד סופי. כאשר החלום המסוים כבר לא יכול לשמש כמדריך יש לשחרר אותו ולמצוא חלום אחר. החלום מדריך אותנו לא רק לעבר מה שאנחנו רוצים, אלא לפעמים הוא מראה לנו מה הדבר שאנחנו לא רוצים. לא פעם מסתבר לנו שמה שחלמנו עליו בכלל לא גורם לנו לשמחה שציפינו שיגרום ואילו משהו אחר לגמרי מספק אותנו הרבה יותר. כלומר, בדרך להגשמת חלום מסוים אנחנו מגיעים למחוזות אחרים לגמרי מאלו שניבטו לנו בחלום(ן) המקורי אך הרבה יותר יפים בשבילנו. אם לא נשחרר את החלום המקורי נהיה אומללים סתם.
מכל זה אסור לנו להסיק שחלומות הם מיותרים. להיפך, בלעדיהם לא היה לנו שום כיוון בחיים. וכאן דאונז בדיוק נוגע במשבר שלי. המשבר שלי אינו צער על החלונ(מ)ות המנופצים, אלא התחושה שאין דלתות ואין חלונות שיכוונו אותי בכיוון כלשהו. ברור לי שחלומות הילדות ואפילו חלומות מלפני עשר או חמש שנים אינם מה שיגרום לי אושר (למשל החלום להוציא ספר תיאורטי על ארכיטקטורה בהוצאת MIT) אבל איפה נמצאים החלומות החדשים? למה כיסו אותם בוילונות אפורים? |