המשבר הנוכחי הוא הזדמנות להבין את הקשר העסקי המעוות וליצור הקצאת משאבים שוויונית וחלוקה נבונה יותר של העושר הציבורי.  

הלווים הגדולים במשק - הטייקונים - נהנים מגיבוי הבנקאים המלווים אותם, בעיקר על רקע דאגתם של האחרונים לעורם שלהם במקרה של חדלות פירעון של הראשונים. למעשה, הטייקונים נלחמים עכשיו על חייהם, על שליטתם בחברות ועל מעמדם האישי. הם לא יבחלו בשום דרך לשמר את כוחם ואף לוחצים לשמר את מעמדם באמצעות הקרבת ההון הציבורי לתועלתם האישית. 

ההצעות שלהם, או של מי מטעמם, כוללות דחיית פירעון, הלוואות מסובסדות, ערבויות מדינה ועוד שלל הצעות מגוונות שהמשותף לכולן הוא שימוש בכספי הקופה הציבורית להצלת המשק לכאורה, ועל הדרך חילוצם של הטייקונים על חשבון משלם המיסים.  

עם זאת, אין להתעלם מהעובדה הפשוטה שפירוק חברה משפיע בוודאי על בעליה, אך גם על עובדיה אשר יוותרו ללא מקום עבודה ונושיה אשר לרוב לא תהיה בידם היכולת לגבות את כספם מאחר ובד"כ מסת הנכסים קטנה מהתחייבויותיה של החברה. כמו כן, פירוק חברה עלול ליצור כדור שלג בו קריסתה של חברה אחת עשויה למוטט חברות נוספות המשמשות כספקים לחברה ומכאן שפירוק חברה אחת עשוי לפגוע גם במארג הכלכלי הכולל. בדיוק את הפחד הזה מנצלים הטייקונים על מנת לנסות לפרוס מחדש את חובם מבלי שידרשו לשנות את היחס של הסיכון מול הסיכוי. עד היום נהנו הטייקונים מהיכולת לגייס חוב ולבצע רכישות אגרסיביות תמורתן, בעיקר של נדל"ן. הסיכון במקרה הזה היה כמעט כולו של המלווים, קרי הבנקים והמוסדיים והסיכוי לגזירת רווחים שמנים נשאר רובו ככולו אצל שכבת מנהלי החברות ובעלי השליטה של חברות אלו.  

מצב העולם הנוכחי מחייב רביזיה חשיבתית: ניתן להעביר כספים לחברות,  לטייקונים ולבנקים בתנאי שהשליטה והנכסים יועברו לבעלות ציבורית. כך נוכל לשלוט טוב יותר על חלוקת משאבים צודקת ותעסוקה נכונה. 

אם נפנים את התמונה המצטיירת לנגד ענינו – כולנו חיים במערכת גלובלית אחת סגורה, נבין שהדרך היחידה לחיות חיים בריאים, נכונים ומאושרים היא חלוקת נטל צודקת מול הקצאת משאבים נכונה; אם כל אחד מאיתנו יבין שצריכה מופרזת היא על חשבון חברו, גם אם חברו נמצא בקצה השני של האוקיינוס ומעולם לא פגש אותו; אם כל אחד יבין שעבודתו היא ערובה לכך שלשכנו יהיה מספיק להאכיל את ילדיו  ושכולנו תלויים זה בזה – דיינו....