רציתי למחוק את הכול, להתחיל מחדש על דף לבן. למחוק את הפוסטים, למחוק את התמונות, למחוק את המחשבות, למחוק את הזיכרונות, למחוק את הגעגוע.

רציתי למחוק את הכול, להיוולד מחדש בלי עבר וניסיון. לא לדעת מה אסור ומה מותר, לא לשמוע מה אני צריכה ומה טוב לי. רציתי להיות פחות מגובשת, פחות בטוחה שזו אני וזה ככה.

רציתי חיים חדשים שלא יָדעו ג'ון וזורמים למיניהם, חיים שלא יָדעו ממה יש להיזהר ולמה.

רציתי ספינות שלא טובעות.

אבל הקיץ מגיע והסוודרים נושרים מגופי והצלקות שוב נחשפות לאוויר העולם.

מאז שהיא התחילה ללחוץ אני כבר לא מסתובבת עם צעקה. מצד שני, לכל מקום מלוות אותי דמעות בקצות העיניים שמחפשות קיר להיכנס בו. או לפחות פינה של שולחן.

אמרתי לה את זה היום, אז היא לחצה לי עוד קצת על הלב. יש לה דרך מוזרה לעשות לי טוב.

הוא נוגע לי בכפות הרגליים ואומר לי "את רגשנית". "עקשנית?" אני שואלת, "לא, רגשנית" הוא מתעקש. אני מניחה את הראש ועוצמת עיניים על מנת שאוכל לחשוב על זה בשקט.

מתי הפסקתי להכיר את עצמי?