מבחר משפטים שאהבתי מתוך הסרט "ילדי המאה" עם ז'ולייט בינוש. סרט משנת 1999 המספר על אהבתם הסוערת אך ההפכפכה של הסופרת ז'ורז' סאנד והמחזאי אלפרד דה מוסה, בה הייצריות ,הרגש העמוק ורגעי האושר המשותפים, משולבים בלא מעט סבל. התקופה- שנות ה-30 של המאה ה-19, מקום- פאריז, ונציה. המשפטים שאביא לא מייצגים כמובן את סיפור הסרט, סתם אימרות "פילו/רומנטיות" שדיברו אלי.
1. בינוש שואלת צייר שאמור לציירה, בעת שהיא מתייסרת מהפרידה הכואבת שלה ממוסה- "מה אתה עושה כשאתה סובל?" תשובתו- "אני מתמסר לסבלי, כשנמאס לו הוא עוזב אותי". ולאחר שתיקה מסויימת מוסיף- "הסבל הוא כמו הזמן. מבייתים אותו. הוא משאיר צלקות. צלקות הן דבר יפה. הן מספרות סיפור."
2. המחזאי מוסה אל מכר שבא לבקרו, לאחר תקופה ארוכה של פרידה מהסופרת סאנד, ולאחר שהשלים כתיבת ספר המספר על אהבתם- "למה לכתוב על אנשים שאהבנו? כדי להנציחם, או כדי להורגם בליבנו? "
3. המכר הנ"ל לאחיו של המחזאי המודאג מכך שמפגש בין אחיו לסופרת יצית שוב משהו ביניהם- "לגביו ז'ורז' האמיתית נמצאת כעת בספר (שמוסה כתב). אתה מכיר סופר שיעדיף את המציאות על פני הדימיון הכתוב בספרו? "
4. ולסיכום, בסוף הסרט , ז'ורז'/בינוש- "אדם אוהב בכל נפשו רק פעם אחת ".
משחק נהדר של בינוש.
|