הרעש הבא הגיע למחרת בבוקר מהשכנים הלבנונים שלי שעימם אני חולק קיר.עוד לפני שמוחמד הספיק לסדר את השטיח לכיוון מכה ,המריבות בין הילדים והאמא לבית אל-סאאבי התחילו.את הערבית המינימלית שלי כבר הספקתי לשכוח,אבל אני מניח שבשעה כה מוקדמת של היום הם יכולים רק לריב על מי יקבל את הפיתה עם השוקולד ומי את הפיתה עם הטחינה לבית ספר. 

אבל הרעשים מבחוץ הם לפחות ברי חלוף ומיגון.מה שלא תמיד אפשר להגיד על הרעשים מבפנים,ששום חלונות כפולים לא יעזרו לך לחמוק מהם. במיוחד כשאתה הולך במקומות המסומנים שמזכירים לך בשקט כמה הלב שלך עדיין מצולק וכמה אתה עדיין כועס ופגוע מתחת להכל. ואיך למרות שחשבת שקמת מהר על הרגליים,ניקית את הבוץ והמשכת הלאה, עדיין כל תחנה, כל רחוב, כל מקום שהיו חלק מהתפאורה המקורית ,מצליחים להחזיר אותך אחורה ולהפר את השקט. 

אבא שלי היה על הקו, כשהשותפה שלי דפקה על הדלת לפנות בוקר עם הטלפון ביד. בפיו היתה בשורת האיוב על בת דודתי שנפטרה אחרי מאבק ארוך במחלה שלא נתנה לה שקט. שכבתי במיטה עם הטלפון ביד בעוד שהאוטובוסים,הסירנות ומשפחת אל-סאאבי החלו להתעורר ולהגביר את עוצמת השמע.לאט לאט הרגשתי איך הרעשים מבחוץ מתחילים להתערבב עם הרעשים מבפנים לכדי רעש לבן וצורם, כמו הרעש שהרדיו מפיק כשלא מצליחים למצוא את התדר הנכון. אחר הצהריים בדרך חזרה הביתה מהעבודה, החלטתי לקחת את עצתו של ברוס ספרינגסטין ולסטות עם האופניים לנהר הקרוב לביתי.

תעלת Plan Ufer לכל אורכה ושמותיה המתחלפים היא אולי המקום האהוב עליי בעיר הזאת.קשה לתאר את האווירה הקסומה והשלווה של האיזור הזה ועוד יותר קשה לתאר את ההשפעה החיובית שלו עליי אחרי כל ביקור במקום. במרחק יריקה מתחנת האימה והזוהמה קוטבוסר טור, שוכנת התעלה היפה הזאת, שמרכזת אליה בכל יום של טיפת שמש, מאות אנשים שבאים לשבת, לשתות בירה,לנגן ולעשן כאילו אמסטרדם מעולם לא היתה קרובה יותר. זרקתי את האופניים בצד, נשכבתי פרקדן על הדשא שעל קו המים ולקחתי לריאות את השקט, שהיה כה חסר לי בזמן האחרון.

http://picasaweb.google.com/schwarzberliner/PlanPaulinkerUfer#slideshow

למחרת בבוקר הכל כבר נשמע אחרת. אולי משפחת אל-סאאבי חתמה על הסכם רגיעה, אולי הסירנות כבר לא היו חזקות כלכך ואולי פשוט הרעשים מבפנים החליפו תחנה.