אני הולכת לי לתומי. הרחוב הוא דיזינגוף.

היום נפלא. השמש זורחת. העצים ירוקים,

וכן, הציפורים מצייצות.

אני, למעשה, מטיילת להנאתי. אני מדגישה! ההליכה היא איטית

וממש לא קצובה ונמרצת.

חגיגה.

רק שהחגיגה עוד לא החלה.

ומהניחותא הבלתי מעורערת הזו, אני מגיעה לסוף הרחוב,

ובטבעיות גמורה...

אני ממשיכה להתהלך בהמשכו הכה טבעי של דיזינגוף, הלא הוא,

ברוקלין ברידג'.

הו כאן מגיע ההלם  הגמור.  המוחלט.  המטלטל!

מהרהרת לי...

אני שואלת את עצמי:

הייתכן? בטיול רגלי ולא מתוכנן הגעתי ל נ י ו – י ו ר ק  ? ? ?

אז כן. כך היה הדבר!

בטיול רגלי, פשוט למדי, בלב תל-אביב!  

צעדתי בפשטות גמורה

לתוך ברוקלין ברידג'!

נדהמתי.

ולא הפסקתי לשאול את עצמי איך לא עשיתי זאת קודם.

איך? איך? למה לא בעצם?

זה הרי כל-כך פשוט!

סוף דיזינגוף תחילת ברוקלין ברידג'...

והנה אני בניו-יורק!

ומיד עניתי לעצמי, טוב כנראה שבכל זאת צריך ויזה, כסף...  בקיצור,

צידה לדרך.

מוכת תדהמה...

אני ממשיכה ללכת על ברוקלין ברידג'.

היום עדיין יפה, השמש זורחת ו... אתם כבר יודעים את ההמשך.

אני הולכת והולכת וזה לא נגמר...

נהנית מכל רגע,

מכל בדל ברזל.

מכל ההתרגשות הפועמת בתוכי.

מהתפאורה מהסרטים הזו.

ואיך שנגמר הגשר...

בואכה מנהטן.

התעוררתי

מהחלום

כולי בעננים!

שלא לומר חזק על הקרקע.

ואני שואלת:

?Isn't life simple

 שלא לומר:

 Beautiful  

       ?!