20 שנה,

 ואין סיכוי שאני אשכח את דורית.

דורית היתה המחנכת שלי בימי  חטיבת הביניים.

היא היתה אז מורה צעירה, אמא לשני ילדים קטנים (היום כבר אמא גאה לשישה)

והיתה נכנסת לכיתה כרוח סערה, עם אנרגיות אדירות להרביץ בנו תורה, הסטוריה, ובעיקר דרך ארץ.

אבל לא בגלל זה אני כותבת עליה,

היא היתה הרבה מעבר למורה.

ביתה היה פתוח תמיד בפני התלמידים, ואכן, לא פעם, מצאתי את עצמי מבקרת אותה בביתה,

כשהייתי צריכה אוזן קשבת, עצה טובה, או סתם, כשהייתי צריכה דלת להיכנס אליה ושתקבל אותי בחמימות.

ואם היא היתה עסוקה, אז רמי, בעלה, תמיד היה יושב איתי בסלון ומספר לי סיפורים על ילדותו, ואני הייתי יושבת מהופנטת.

כשחגגו חנוכת בית לבית הספר, דורית בחרה בי לנאום בשם התלמידים,

כשהיתה תחרות כשרונות צעירים, דורית שהיתה בועדת השיפוט, דאגה שאזכה במקום הראשון, ושתי חברותי זכו במקום השני.

וכשהיה צריך לנזוף, גם אז דורית עשתה את זה עם כל הלב, ולפעמים גם זה היה צריך לעשות.

לימים הייתי מורה בעצמי.

נר לרגלי היו הימים בהם דורית היתה המחנכת שלי.

ממנה למדתי לראות כל תלמיד בפני עצמו.

ממנה למדתי לתת את המענה והרגישות לכל תלמיד ותלמידה בצרכיו האינדיבידואליים.

לעיתים לגשר בין תלמיד להוריו, ולחבריו.

אבל בעיקר לתת לכל אחד את ההרגשה שרואים אותו, מבחינים, נמצאים שם בשבילו.

מדי כמה שנים אני מרימה טלפון, דורשת בשלומה, מאחלת חג שמח,

והנה גם היום,

ערב ליל הסדר, התקשרתי.

30 איש יגיעו לחגוג מחר על שולחנה, והיא מוצאת חצי שעה לשוחח איתי ולשאול מה שלומי, בני משפחתי,

ולפרגן על מה שאני עושה כיום.

נשארה מקסימה כשהיתה, וכיום היא מפקחת ארצית במשרד החינוך.

(איזה נכס!!!)

איזה כיף שיש אנשים כאלה...

מוקדש באהבה לכל המורים האלה..