התערוכה "מבואה בתנועה – אנשים,עצים ומה שביניהם" יוצרת דיאלוג בין דמויות במצבי תנועה שונים ועצים. הקשר הצורני בין העצים לאנשים, אווירת המסתורין שאופפת חלק מהיצירות והדחליליים שהפכו להיות חוליה מקשרת הן מבחינה צורנית והן מבחינה רעיונית הופכים את התצוגה לרב שיח שבו השלם גדול מסך כל חלקיו. 

יצירות האמנות המוצגות הם ממדיומים שונים, נעשו בתקופות שונות על ידי תשעה אמנים בעלי רקע וגיל שונה, בתערוכה יש צילומים, מהעבר השני יש דימויים אבסטרקטים לחלוטין וביניהם יש את כל המגוון.

אתי מיקלר אברג'ל – עובדת בתחריט ומציגה בתערוכה יצירות מהסדרה שנקראת חלונות ראווה, אתי עובדת בפריימים וגם אופן העבודה עצמה על התחריט מלווה בשלבים שמזכירים עבודת פיתוח בחדר חושך. 

הדחלילים מצולמים על ידי משה שליט שנתקל בהם בשדות בסביבות כאוכב. משה מוצא לנכון להנציח את התופעה במצלמה, העובדה שהדימוי של הדחליל מזכיר דמות אנושית מצד אחד אולם הוא מביע אולי בצורה הטובה ביותר את הנייחות, נותנת נדבך נוסף לאסופת היצירות שמתמודדת בין השאר עם השאלה של יתרון התנועה על הנייחות. 

"כי האדם עץ השדה" נאמר בדברים כ' 19 (על פי רוב המפרשים, שאלה רטורית יש לומר), נתן זך שם סימן קריאה בסוף המשפט ושורר השוואה כואבת בין טיבו של האדם לזה של העץ. המקרא לעומת זאת מבחין בין עצי סרק לעצי פרי ולדידו היחס שאדם צריך לתת להם אינו שווה.הציווי "בל תשחית" הינו פועל יוצא של הנאמר בראשיתו של אותו פסוק "לא תשחית עצה". "בל תשחית" הדהד במוחו של משה קסירר שראה בטלוויזיה כתבה על כריתת עצי זית, הזעזוע היה כה רב ועמוק שהיווה את הכוח המניע להתמקדות ויצירה של עשרות עצי זית שפרוסים סביבו. 

הדיאלוג שנוצר בין אנשים ועצים קרוב ומתאים יותר לאנשים שגרים על הקרקע ועצים מהווים חלק נוכח בחייהם: נטיעת עצים עם כניסה לבית חדש, מעקב, טיפול וכמיהה לפרי, הנאה מהפרי ומהצל שגדל ככל שהעץ גדל. מתחת לפני הקרקע העץ משריש ושורשיו על פי המומחים מגיעים לנפח של נופו החיצוני.כך תמונת עצים מקרית שנתפסה בטלפון של דנית גלר הפכה לדימוי שדנית ניסתה בהצלחה לחזור אליו, דימוי שיוצר מסתוריות ולמרות העובדה שנעשה בקרבת הבית נראה כתיאור של מקום אחר, מאיים. בתערוכה יש דימויים של דמויות ושל עצים היחס ביניהם הוא הפוך למה שבדרך כלל נהוג לחשוב.
בעוד והאנשים מקבלים טיפול אנונימי/ אלמוני, העצים הם עצים מסוימים במקום מסוים. האנשים של מיכי כהן למרות מידת הריאליסטיות הגבוהה שביצירה נשארים אנונימיים בגלל היותם נטולי פנים. אפילו אלה המצולמים של ליאור קרן הם חסרי קונטקסט מנותקי מקום וזמן, שלא כמו העצים המוצגים שמשויכים לסביבה מסוימת ברורה ומקיימים עמה דיאלוג.

במהלך הדורות אנשים המציאו ביטויים שקשורים לעצים כך כשמישהו מסתמך בדבריו על אדם חשוב אנחנו אומרים עליו שהוא נתלה באילן גדול. ביטוי שניתן ליחס לאילון בבלי שאת השירים של לאה גולדברג ביטאה בדימויים אבסטרקטים. הבחירה באבסטרקט מתחברת לאילון עם יצירה מתוך התת מודע ובכך היא מצטטת את דרך העבודה של ציירי הפעולה שפעלו בעיקר בארה"ב.אל תכרות את הענף שאתה יושב עליו אנחנו אומרים על מישהו שפוגע בעצמו במקור הפרנסה שלו.  ואפשר בפרפרזה ליחס את המשפט לעבדאלה ניקולא שמפסל בעצים, אותם עצים שהוא ומשפחתו מתפרנסים ממכירתם משמשים לו גם כר פעילות פורה לאמנותו.

עינת שפר שנמצאת עכשיו בשלב מכונן באימהותה משלבת בין עשייה אמנותית ללימודי תרפיה באמנות, דמויותיה נעות בין אלה המתפוגגות לתוך המעגל ובין דמויות מטיסיות מאד נוכחות אולם משוללות כל זהות.