החמוד הזה החליט לחזור שוב. פסח איז אין דה האוס. פאק דה סיסטם.
מספר ימים לפני שהוא מתחיל, מתחילים הסמסים המפתיעים/ מעצבנים האלה, שמגלים לי שאני שמורה בניידים שכבר שכחתי מזמן את קיומם. באותה הזדמנות מגיעות הודעות מולטימדיה מושקעות של אקסים בלתי מיתולוגיים, של חברות לרגע, של זה שעבדתי איתו וזאת שפעם פגשתי באיזו סדנת מודעות עצמית כאילו כזה. כולם נוהרים לחנויות המתנות כאילו אין צלחות/בשמים/סדינים/ואזות מעוצבות להפליא בבתיהם של מארחי ליל הסדר. כולם קונים וקונים וקונים. וקונים וקונים.
זו רק ארוחה. תפנימו. ארוחה חגיגית, זה כן. אבל רק ארוחה. פעם זה היה אחר. פעם זה היה חום ואהבה. והיום, זו ארוחה, חגיגית, משביעה, עם טפטופי קריאת הגדה, עם אפיקומן ממחושב, עם אורחים שבאים בשביל האוכל וכל מה שנותר אמיתי הוא אולי החיבוק מהמשפחה (שהוא החשוב מכל), ואי היכולת לטחון פיתות/לחמניות/לחם קל/דגנים/חיטה מלאה וחבריהם הנועזים.
בשבילי, הפסח היה ולעולם יישאר- החג שבו ניתן לאכול ללא ייסורי מצפון שוקולד ומצה. "השחר", הוא חברי הטוב בימי האביב.
קופסת "שחר" אחת. שתי מצות. שלוש פעמים ביום. ארבע תפילות תודה לממציא המוצר הקלוקל הזה.
ועוד ועוד ועוד.
זהו. נראה לי שזה פוסט החג היחיד ללא " חג שמח ופסח כשר".
די! מספיק עם הברכות האלה!
מה שאני באמת מאחלת בכל ליבי לכל אחת ואחד, זו הנאה מרובה ממצות ושוקולד.
בתיאבון.
נ.ב אני אוהבת את זה רטוב. (את המצות כמובן) |